בתשובה לטלי וישנה, 11/05/05 22:21
 |
|
 |
||
|
||||
 |
דווקא מה שמרגיז אותך נראה לי לא רלוונטי. אם היא אומרת דברים נכונים, מה איכפת אם זה יגרום רגשות אשמה לאלה ששוגים? תוכן הדברים שלה הוא כבר משהו אחר - היא אכן מאוד קיצונית, נדמה לי שהכי קיצונית בארץ ביישום המודל הזה של חינוך (ושל סגנון חיים בכלל). אותי הקיצוניות הזו דווקא מרתקת, ואני לא רואה בה מודל אלא מעין נביאת תוכחה, אפשר להגיד גם סמנית ימנית, שמסך כל דבריה אפשר לקחת מה שמתאים ולהמשיך הלאה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית, אני חושבת שמה שהיא מציעה מזיק. (מכיוון שאני לא רואה בפסיכואנליזה מדע, לא אביא (שוב) את ויניקוט כאסמכתא, אלא כמישהו שהיה לו אותה תחושת בטן). שנית, ליצור דור של אמהות שמרגישות שהן לא מספיק טובות בטוח לא מועיל לתפקודן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
2. אבל דברי ביקורת על סגנון אמהות יכולים להיות גם בונים, לא? מטריד אותך שהביקורת שלה לא בונה? 1. טוב, זו כבר אופרה אחרת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דעתי היא שכיוון שההסטוריה מספקת לנו שלל דוגמאות לאימהות או אי-מהות מכל הסוגים, וכיוון שההבניה החברתית בארץ היא כזו שאימהות נחשבת לערך מקודש למדי, וכיוון שהתפתחות הפסיכולוגיה תרמה, בין השאר, להשרשת חרדות רבות בעניין זה (בעיקר אצל אימהות לילד ראשון), וכיוון שריבוי ספרי ההדרכה בנושא והגישות ה"מקצועיות" השונות אליו יכולות לבלבל לא פחות משהן עוזרות, וכיוון שיש די שונות בין אנשים, חברות, משפחות, ילדים ומצבים אישיים/כלכליים/חברתיים וכיו"ב - נראה לי שבסופו של דבר הטוב ביותר הוא לחזור, כמה שאפשר על האינסטינקטים הבסיסיים ביותר, ולהסתמך על מינימום של מומחים/יות. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |