פעם הייתי ביום עיון לרגל מלאת 25 שנה 302178
למלחמת יוה"כ. במושב שהוקדש לתקשורת ומלחמת יוה"כ, ישבו חנה זמר ועוד שני עיתונאים מכובדים (שכחתי מי, לצערי, אבל מדובר בהחלט בכתבים וותיקים עם וותק של שלושים שנה פלוס) והאשימו את עצמם בכל רעות המלחמה.
"לו רק היינו מספרים על ההכנות"
"לו רק היינו יותר ספקנים"
"לו רק..."

בשלב מסויים די התעצבנתי. נניח שהייתה קמה חנה זמר ואומרת, "חברים, מלחמה בקרוב", או "חברים, סדאת רוצה הסכם" [נניח שרצה. לא מעניין אותי כן או לא, העיקר הדוגמה].
למחרת קמים דדו וגורודיש, מעוטרים ובמלוא תהילתם, ומכחישים הכל.

למי היו אזרחי ישראל מאמינים?
אני מהמר שלא לעיתונאים.
אלא שלזמר ושות' היה נוח לראות הכל מהפרספקטיבה של "הכח בידינו, ולכן גם האשמה". מן 'הנני העני ממעש', עם דגש גדול על 'הנני'.
איפהשהוא דובי צודק: ככה זה גם אצל דנקנר ומרגלית.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים