בתשובה לגדי אלכסנדרוביץ', 31/05/05 19:50
בשליחות הממשלה 304820
אם הסיכון אינו ודאי, או כמעט ודאי, אז כן.

האם מציל שרואה מישהו שנכנס לים בדגל שחור טובע, אינו צריך לקפוץ אחריו - גם אם יש בזה סיכון מסוים למציל? האם כבאי שרואה אדם נכנס בחזרה לביתו הבוער כדי לחלץ את הכלבה שלו אינו צריך להיכנס פנימה בעקבותיו ולגרור אותו החוצה?

אחד העקרונות הבסיסיים המקובלים בחברה שלנו הוא ערכם המוחלט של חיי אדם. בין היתר, משמעותו של עקרון זה היא גם שהצלתו של אדם אינה אמורה להיות תלויה בהתנהגותו: קודם אתה מציל אותו, אחר כך אתה בודק מה הוא עשה ומעניש אותו במידת הצורך. לכן, באופן עקרוני, אין הבדל בין אדם המנסה להתאבד לבין אדם שהוא בן ערובה של מישהו. אם צריך לסכן את החיים כדי להציל בן ערובה, צריך לסכן אותם גם כדי להציל מתאבד. אם צריך לסכן חיים כדי להציל את מי שנכנס לים בדגל לבן, צריך לעשות את זה גם כדי להציל את מי שנכנס בדגל שחור - ואם צריך לסכן חיים כדי להציל את מי שנמצא בשטח מסוים באופן חוקי, צריך לסכן אותם גם כדי להציל את מי שנמצא בשטח שחל עליו צו שטח צבאי סגור של אלוף הפיקוד (דומני שזו תהיה העבירה של אלה שלא יתפנו, מבחינה פורמלית). עבירה על צו אלוף אינה פשע שעונשו מוות, וחיילים בשטח אינם שופטים. לאחר הפינוי ניתן יהיה, מצדי, להביא אותם בפני שופט לפי כל חוק אפשרי, וגם לתבוע אותם בהליך אזרחי על ההוצאות שגרמו; אבל להפקיר אותם למוות? זה לא.
בשליחות הממשלה 304843
לא הבנתי, מה זה "סיכון ודאי"? איש עם אקדח שלוף, כמה סיכון יכול להיות יותר ודאי מזה?

שאר ההודעה שלך מתבססת על כך שאין הבדל בין מתאבד לכל אדם אחר שבסכנת מוות. אני לא מסכים איתך - מתאבד, אם הוא שפוי בדעתו ובוגר מספיק כדי להיות מודע להשלכות של מעשהו, רשאי לעשות ככל העולה על רוחו, ואנחנו לא צריכים להפריע לו. כמובן, לרוב לא ברור מה זה "שפוי בדעתו ובוגר מספיק". אם לדעתך מי שישאר בשטחים סובל ממחלת נפש, צריך ללכת ולאשפז אותם כבר עכשיו, לא לחכות לפינוי.

בכל מקרה, ברור שמוות למי שיבחר להישאר אינו "עונש".

אגב, כל זה לא היה מפריע לי כל כך אלמלא הן המשך ההגנה על אותם אנשים פירושו סיכון חיים, והן הפינוי שלהם פירושו סיכון חיים - בשני המקרים של אנשים שלא בחרו מרצונם לסכן את חייהם. זה עוד הבדל בין הכבאי והמציל שלך למקרה שלפנינו - צבא ההגנה לישראל הוא צבא כפייה, שמסכן בכפייה את חייהם של חייליו. איפה מי שימנע להפקיר אותם למוות?
בשליחות הממשלה 304947
מתאבד עם אקדח שלוף אינו בהכרח מסוכן. בדרך כלל, מי שרוצה להתאבד ויש לו אקדח, פשוט עושה את זה. מתאבד שעומד ומדבר עם המשטרה הוא אדם שאומר "תחזיקו אותי". בכל משטרה רצינית בעולם יש אנשים שמיומנים בניהול משא ומתן עם אנשים כאלה, ויש אנשים שמיומנים בהשתלטות עליהם - וכן, זה התפקיד שלהם. מעבר לכך קיימות שיטות שונות לצמצם למינימום את חשיפת השוטרים לסיכון, וכן הלאה - בקיצור: זה תפקיד של המשטרה, והיא עושה את זה - כאן, ובכל העולם.

מה זה שפוי בדעתו ובוגר מספיק כדי להיות מודע להשלכות? מי "מודע להשלכות" של מוות? אף אחד לא באמת מודע להן. בוודאי לא בחור בן עשרים שהחברה שלו זרקה אותו. נכון, מבחינה חוקית הוא בגיר ובדרך כלל הוא שפוי, אבל הוא מצוי בסיטואציה שאינה מאפשרת לו להפעיל שיקול דעת. לדעתי, זה המצב לגבי רוב המתאבדים. חולים במחלות סופניות הם אולי יוצאי דופן בולטים. בכל אופן, אני בהחלט סבור שאנחנו לא רק רשאים להפריע למי שמחליט להתאבד, אנחנו גם חייבים לעשות את זה. יש לנו גם זכות לחייב אנשים (בוגרים ושפויים) לחגור חגורות בטיחות, לחבוש קסדה בעת רכיבה ולא להשתמש בחומרים מסוימים.

מי שיפנה את התושבים אמור להיות המשטרה, לא הצבא. בכל מקרה, אותה טענה אפשר לטעון כלפי כל פעילות השמירה עליהם ועל חבריהם ביו"ש בשלושים ושמונה השנים האחרונות. אתה נזכר קצת באיחור. אז עכשיו רוצים לפנות אותם משם כדי שיהיה אפשר סוף סוף להפסיק לשלוח לשם חיילים בכפיה - אז מה אתה רוצה?
בשליחות הממשלה 305109
''יש לנו גם זכות לחייב אנשים (בוגרים ושפויים) לחגור חגורות בטיחות, לחבוש קסדה בעת רכיבה ולא להשתמש בחומרים מסוימים''

השורה הזו משכנעת אותי שאי ההסכמה בינינו נמצאת בנקודה הרבה הרבה הרבה יותר בסיסית מאשר פינוי ההתנחלויות. בוא נעבור לדיון שלך עם איזי.
לדעתי: 304844
האם שוטר צריך לסכן את חייו כדי להציל אדם שרוצה להתאבד? לא.
האם מציל צריך לסכן את חייו כדי להציל אדם שנכנס לים כשיש דגל שחור? לא.
האם כבאי צריך לסכן את חייו כדי להציל אדם שנכנס לבית בוער? לא.
האם המדינה צריכה לחלץ מטיילים ישראלים בחו"ל (ובפרט כאלו שנסעו למרות אזהרה מפורשת)? לא.
בקיצור, הגיע הזמן שנתנהג כמו אנשים בוגרים ואחראים ולא כמו חבורת תינוקות חסרי בינה שסומכים על אבא שלהם שיתפוס אותם כשהם מפילים את עצמם אחורה.
לדעתי: 304955
אז התשובה לשלוש השאלות הראשונות שלך היא: כן, כן וכן. העבודה של מציל, שוטר וכבאי היא להציל אנשים. בשביל זה אנחנו משלמים להם. זה הדיל, והם יודעים אותו היטב. בשום מקום בחוזה לא נאמר שיש להם בחירה איזושהי את מי להציל ואת מי לא. שיפוט הוא תפקידו של בית המשפט. תפקידם של כוחות הצלה הוא להציל. As simple as that.

חילוץ מטיילים בחו"ל? שאלה של סיטואציה. נניח שישראלים נסעו לחו"ל, בטיסה של אייר פראנס למשל. ברגע שהמטוס יצא מגבול האויר של מדינת ישראל הם נמצאים בטריטוריה צרפתית לכל דבר. כעת הם נחטפים לאוגנדה ע"י מחבלים פלשתינים. האם המדינה יכולה לומר: "זה עסק של הצרפתים ולא שלי"? לדעתי, לא.

נניח שקבוצה גדולה של ישראלים מצויה במקום שנפגע ברעידת אדמה או בצונאמי. האם תפקיד המדינה לעזור להם? לדעתי, כן.

אבל כל זה אין לו דבר וחצי דבר עם השאלה: האם מדינה יכולה לאפשר לטרוריסטים חמושים להכנס לאיזור בו מצויה קבוצה גדולה של אזרחיה, ולהתבונן מהצד כיצד הם נטבחים? ועדת כהן ענתה על השאלה הזו ב-לא רבתי, לגבי אזרחים עוינים. לגבי אזרחים של המדינה עצמה, השאלה נראית לי על גבול הביזארית.
לדעתי: 304984
השאלות האלו הן שלך ולא שלי, אני רק עניתי על כולן בלא.
תפקידם של כוחות ההצלה הוא להציל את מי שנקלע לצרה, לא את מי שרוצה או שלא אכפת לו למות והצלתו תסכן את חיי המצילים.
חטיפה של ישראלים בטיסה מישראל או לישראל ראויה להתערבות המדינה. חטיפה של ישראלים באוזבקיסטן או באבו דאבי לא. אם ישראלים נקלעו לצרה במדינה זרה שמבקשת סיוע בינ''ל כדי לטפל בצרה הזאת, אין מניעה שישראל תעזור לה ובדרך גם תציל את אזרחיה. מותר גם להציע סיוע למדינה הזאת וזה גם בסדר להשקיע מאמץ מיוחד בנפגעים הישראלים. אבל לשלוח כח חילוץ מקצועי שיחלץ רק את הישראלים ויתעלם מכל השאר זה ממש לא ראוי.

ועדת כהן דנה בארוע שהתרחש ובמקום שהיה תחת אחריות צה''ל, כלומר תחת אחריות המדינה. במקום שהמדינה לא אחראית (כלומר במדינה אחרת שישראל לא כובשת באותו זמן) אין למדינה שום אחריות לא כלפי אזרחיה שלה ולא כלפי אזרחים זרים.
לדעתי: 305122
לדעתי למדינה אין אחריות כלפי אזרחיה(בפועל), אבל עליה להיות אחראית על אזרחיה(מבחינה מוסרית, תוך מתן זכות בחירה בכל תחום שלא פוגע באנשים אחרים).
נניח, אנשים שמכורים להרואין. יכול להיות שזו אשמתו של האדם, שהיה מספיק מטומטם בכדי לנסות את הסם למרות המידע. על זה צריך להעניש אותו ולכלוא אותו בבית סוהר או לעזור לו? אני חושבת שעל המדינה לשלוח אותו למוסד גמילה, לעזור לו להגמל.
המדינה צריכה להעניש את זה שמכר לו את ההרואין.

יש גבול לכמה שהמדינה "צריכה" להגן על אזרחיה, אבל חוש הצדק שלי גורס שאם הם יפגעו, המדינה צריכה להאשים את עצמה, על שלא הוציאה אותם מהבית בזמן, איפשרה לנוכלים למכור להם את הסמים, לא נתנה להם חינוך נאות בבית הספר, וכו.

אני מציגה חוש צדק מפותח מדי כרגע, אלטרואיסטי מדי, בכדי להראות את הצד השני של הטענה שלא צריך לעזור להם כלל.
צריך למצוא משהו בדרך האמצע. לא אנוכי בהחלט, יותר לכיוון אלטרואיסטי, אבל כזה שהיא תוכל לעמוד בו(מבחינה פרגמטית).

כל העולם במה, וכולנו שחקנים...(אני קצת יותר)
לדעתי: 305131
לא ברור לי מה ההבדל בין אחריות (בפועל) לאחריות (מוסרית). לדעתי מבחינה מוסרית המדינה לא צריכה להיות אחראית לאנשים שבוחרים לסכן את עצמם בניגוד לעמדת המדינה אבל בפועל היא דוקא בוחרת כן להיות אחראית.
דוגמת הסמים היא הפוכה לגמרי למה שאני הייתי רוצה, ששימוש וסחר בסמים יהיו חוקיים והמדינה תסבסד גמילה לא בגלל אחריותה למכורים אלא מתוך רצון לחסוך טיפולים רפואיים וסעד סוציאלי לאותו מכור.
לדעתי: 305140
לטעמי, אחריות בפועל צריכה לערב שיקולים פרגמטיים(ואני מודעת לכך שאני לא מכירה את כל ההיבטים), ומבחינה מוסרית לפי שיקולים ששואפים למקסימום הרמוניה אפשרית, שיהיה טוב לאינדבידואלים, עד כמה שאפשר(אני יודעת שטוב הוא מושג בעייתי וסובייקטיבי\יחסי). מה שצריך לקבוע את הבחירות הוא תערובת של השנים.
לדעתי: 305508
אני מסכים עם איזי בכל התשובות שלו. אני דווקא נוטה לחשוב שצריך להתערב ולהציל אנשים בכל מיני סיטואציות, גם כאלו שהם גרמו להם ברשלנות או במודע (מתאבדים); ואין לי עיקרון גורף מתי כן ומתי לא (ועד כדי כך אין לי עיקרון גורף, שאין לי עמדה מוצקה בשאלת הפינוי בכוח של המתנחלים, אם וכאשר‏1). אבל אני בהחלט לא חושב שמצילים, שוטרים ורופאים צריכים להסתכן משמעותית כדי להציל; למעשה, אפילו אם המועמד להצלה נקלע לצרה לגמרי שלא באשמתו. אנחנו משלמים להם כדי להציל, אבל מציידים ומכשירים אותם כך שהסיכון להם בפועל יהיה קטן מאוד. כמה מאלה נהרגים בעת מילוי תפקידם? זה קורה, אבל מעט מאוד; נראה לי שפועלי בניין נהרגים יותר. חיילים הם מקרה שונה; הם בהחלט נדרשים בפועל לסכן את חייהם סיכון משמעותי, אבל זה כדי להציל אנשים רבים, או את כלל הציבור, לכן זה חשבון שונה - לא חיי המציל כנגד חיי המוצל. אני צריך להפעיל קצת דמיון כדי להגיע לסיטואציות של סכנה משמעותית לשוטר או למציל או לרופא; וכשאני מדמיין סיטואציה כזו, אני לא מרגיש שחובתו המוסרית היא להסתכן. נכון שבהרבה מקרים הם אכן ייסתכנו (כמו גם הרבה אנשים אחרים שנקלעים לסביבתו של אדם טובע ומסתכנים כדי להציל אותו, למרות שזו לא עבודתם), וזה ראוי להערכה, אבל אני חושב שזה מעבר לחובה.

נכון שאם ניקח לקיצוניות את עיקרון "אי סיכון המציל", אז הוא לא יידרש לעולם להציל, וזה אבסורד. לכן אולי צריך להגדיר יותר בבירור מה זה "סיכון משמעותי". אני אנסה לדבר במספרים. אין להם שום משמעות מדויקת, זה רק כדי לתת הרגשה. אני חושב שמשהו באזור העשרה אחוז סכנת חיים כבר יספיק לי כדי לפטור את השוטר (ורעיו לעיל) מהחובה להציל. וכאן אני חושב שמידת הרשלנות והבחירה של האדם שבסכנה כבר משנה: העשרה אחוז הנ"ל זה במקרה שמדובר במזל ביש בלבד, ללא כל רשלנות של האדם שבסכנה. רשלנות (מחוסר מחשבה) מורידה את הסף שלי יותר, אולי לאזור האחוז עד חמישה אחוז; החלטה מודעת להתסכן מורידה עוד יותר, וניסיון התאבדות - עוד יותר.

1 מה שאומר שהתגובה הזו לא רלוונטית לפתיל העיקרי, רק להתסעפות הצדדית הזו.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים