בתשובה לדובי קננגיסר, 09/06/05 23:00
גם במערכת הבחירות של 2004 וגם בזו של 2000 307488
דוקא הפסיקה של השופט לוי נראית לי מדאיגה. היית מצפה ששופט בביה"מ העליון יהיה בעל יכולת אנליטית מעל לממוצע. הפסיקה שלו נראית לי כ"סטייה בלתי סבירה" מן המתקבל על הדעת.
1. האם בתי המשפט צריכים להיות פרשנים של רצון הבוחר? (יש רק רצון אחד של הבוחר שאינו שנוי במחלוקת והוא הרצון ששרון יהיה ראש הממשלה).
2. האם בתי המשפט צריכים מעתה לפקח על כך שנבחרי הציבור יקיימו את הבטחותיהם לבוחריהם? (האם אני רשאי לתבוע את כל ממשלות ישראל לדורותיהם על השלום הביטחון והצמיחה הממאנים להופיע?) האם יש איזשהו חוק האוסר על פוליטיקאים להפר את הבטחותיהם או מחייב אותם לפעול לפי מצעם?
3. אם ההתנתקות אינה דוגמה להחלטה שהיא פרירוגטיבה של הרשות המבצעת, מהי החלטה כזו? האם שופטי ביה"מ הם ממשלת על וכל הכסף לשרים, סגניהם, עוזריהם והלשכות שלהם אינו אלא בזבוז טהור?
האם זוהי רמת השיפוט שיש לצפות לה כאשר ביה"מ העליון יעבור לאליטות החדשות? אולי מישהו יכול להסביר מה בדיוק קבע השופט א. לוי?
גם במערכת הבחירות של 2004 וגם בזו של 2000 307500
אני חייבת להודות על האמת: ב-‏1992-3, לאחר גירוש החמאס, כעסי על מרץ (שכל שריה תמכו בגירוש) עלה בי להשחית. כיוון שזו הייתה המפלגה שהצבעתי לה, שקלתי לזמן מה את האפשרות להגיש נגדה תביעה על אמת בפרסום (תעמולת הבחירות שלהם, כמובן, דיברה על זכויות האדם). בסופו של דבר הרעיון נגנז מסיבות שונות, אבל עדיין נראה לי שצריך להיוץ פיקוח מסוים על קיחום מינימלי של מחוייבויות לבוחרים.
גם במערכת הבחירות של 2004 וגם בזו של 2000 307754
זוהי בדיוק הנקודה שמשמר הימין של האייל מנסה בעקביות למסך, מכיון שהיא חושפת את חוסר הבסיס של טענותיהם נגד רוה"מ. נבחרי הציבור הם מנהיגים ולא קבלני ביצוע של הבטחות ומצעים. שרים אינם מנכ"לים עם שכר משופר. המנהיגים נבחרים בעיקר כדי להוביל ולהנהיג את הציבור אל "הארץ המובטחת" ולא כדי להיות משרתי הציבור הממונים על סיפוק רצון ההמון ודרישותיו הסותרות, הבלתי קונסיסטנטיות והמשתנות חדשות לבקרים. עובדה זו מושרשת עמוק במבנה החברתי של החברה האנושית והיא בסיסית ועמוקה הרבה יותר מאשר עקרונות הדמוקרטיה (היא תופסת לגבי שלטון מכל סוג (אפילו מרב מצפים להיות מנהיג הקהילה שלו ולא רק פרשן מוסמך של כתבי הקודש). על מבנה היסוד הזה באה הדמוקרטיה הקונסטיטוציונית ובמסגרת האיזונים והבלמים שנועדו למנוע ביצוע מעשי זוועה בחסות הרוב, מוסיפה מספר חוקי משחק המגבילים את חופש הפעולה של השלטון. (זוהי התוספת ולא המנה העיקרית כפי שרבים מנסים להציג).
מכאן שבעצם השאלה היחידה שיש כאן היא האם השלטון המתעלם מהבטחותיו ופועל בניגוד להם, מפר את כללי המשחק? פנייה שלך לביה"מ היא הדבר הנכון לעשותו, שכן הרשות השיפוטית היא הגורם המוסמך לפרש את ה"קונסטיטוציה". זהו תפקידה (ולא לשפוט את כללי המשחק ע"פ האידיאולוגיה שלה או ההפוכה לה).
אני טוען שדמוקרטיה הבנוייה על בחירה פופולרית (שמשמעותה היא שהמועמד צריך להבטיח הכל לכולם) הקובעת לעצמה כלל משחק האוסר על הנבחר להפר את הבטחותיו ולפעול בניגוד להם, היא רעיון תיאורטי הבנוי על כרעי תרנגולת (שכן חזון לא נפרץ הוא שהמועמדים מבטיחים דבר והיפוכו. גם שלום וביטחון וגם מטורפים פירומנים המשחקים בגפרורים ליד חביות אבק שריפה) המשול לפסל קרח הנמס מיד בשמש המציאות.
לכן הייתי מצפה משופטים סבירים (גם אם חובשי כיפה) לומר לך שאין שום חוק האוסר על נבחרייך לשנות את דעתם. (ואין שום חוק המאלץ אותם לעשות משאל עם בכל פעם שהם עושים זאת).
מר אנשלביץ בנסיונו לחמוק ממלתעות השאלה הרלאבנטית הנ"ל בורח לאמירה טריביאלית ולדיון במשמעותה.
מר אנשלביץ מציג את העובדה הסבירה שהאידיאולוגיה האישית של השופטים משפיעה על הכרעותיהם. הכשל שלו אינו בציון העובדה הזו אלא בפרשנותו למשמעותה. והפרשנות הזו שגוייה ואפשר לראות זאת בכך שהוא מתעלם מן העיקר ודש את הטפל.
בניגוד למה שהוא טוען, נקודת הכובד היא דוקא בדבר המשותף לרשות השיפוטית בישראל ובארה"ב (ולדעתי בכל דמוקרטיה נורמלית) והיא העובדה שהרשות השיפוטית נבנתה כך שהיא באופן אינהרנטי א. מהווה מיעוט אליטיסטי שלטוני ב. מהווה גורם שמרני שנועד בהגדרה לרסן ולשכך את התנודות המהירות והלא רציונליות של הרצון הציבורי.
לא לחינם מתעלם מר אנשלביץ שגם בארה"ב השופטים נבחרים לכל ימי חייהם (או עד פרישתם מרצון) ומתרכז בפרטי מנגנון הבחירה שלטענתו מבטיחים שיקוף טוב יותר של המגוון הציבורי. הטענה הזו סבירה ברמה התאורטית אלא שהיא גם לא עומדת במבחן המציאות וגם מסיטה את הדיון מן העיקר אל הטפל.
במבחן המציאות מבין 9 השופטים של ארה"ב יש רק 2 נשים, שחור אחד (דוקא שמרן רפובליקאי) ואף לטיני (יש איטלקי אחד שהוא ראש השמרנים). המציאות היא שבוש תקוע עם בית משפט ליברלי (4 מול 3, בגלל מינויים של ביל קלינטון) הבולם כבר שנים רבות חקיקה פופולרית נגד הפלות ונגד הומוסקסואלים.
מצב זה משקף את כוונת האבות המייסדים ליצור את ביה"מ העליון כגורם שמרני ומייצב, שתפקידו במערכת הוא למנוע שינויים מהירים ע"י מחוקקים רדיקליים הנישאים על גלי שינויי הדעות והאופנות של ההמון הבוחר. בכך ביה"מ אמור להוות גורם של יציבות והמשכיות בתוך המערכת הדמוקרטית והעובדה שהוא אינו מייצג את חתך הדיעות בציבור אינה תקלה או פשע, אלא מכוונת ומהותית.
ההבדל המהותי הוא שבישראל לשופטים הנוכחיים יש משקל בבחירת יורשיהם. השאלה האם השיטה מאפשרת להם להנציח את עצמם בבית המשפט או רק לעכב את העידכון? מאחר ועד כמה שזכור לי השופטים מהווים רק שליש בועדה לבחירת שופטים נראה לי שסכנת ההנצחה אינה אמיתית. כשם שהשופטים היום יוצרים קואליציות עם גורמים פוליטיים בועדת הבחירה, כך יכולים מחר גורמים פוליטיים ליצור קואליציות עם שופט זה או אחר. מאחר ונדמה לי שמר אנשלביץ לא ממש מתלהב מאיכויותיהם של נבחרי הכנסת, איני מבין על מה יש לו להלין. מי הוא רוצה שיבחר את השופטים? מועצת יש"ע, חוסמי הכבישים או בעלי הבסטות בשוק תלפיות? אם המטרה היא יציבות והמשכיות של שלטון החוק, השיטה נראית לי עונה על הדרישות.
מאחר ומר אנשלביץ וחבורתו מתעקשים להביא את ימות המשיח ע"י גרושם של הגר ובניה אל מדבריות ערב המאושרת, מה אפשר להם לעשות?
ובכן עליהם תחילה להוליד המון ילדים ולשכנע את ההמון להצטרף אליהם. לאחר מכן עליהם להכניס הרבה אלדדים, איתמים, ליברמנים ובא-גדים לכנסת. בתהליך איטי, מתוכם יבחרו הממשלות והשופטים ואז יהיה אפשר לשנות את כללי המשחק. נראה שלמר אנשלביץ וחבריו אצה הדרך. הם מצטיירים יותר ויותר כאנשי "מלחמה להשם עכשיו ומיד" (מעין תמונת ראי של השמאל ה"שלום עכשווי"). לדעתי הבהילות וההיסטריה של אנשי ה"מלחמה עכשיו" מעידה בעיקר על מידת השכנוע העצמי והבטחון בצדקת דרכם. הבהילות ההיסטריה ומידת הסגירות והאטימות של חוגים אלו מעידה כאלף עדים על הספקות הפנימיים של ה"מחנה הקדוש".
מהי המשמעות שקורא דב אנשלביץ בעובדה שהכרעותיהם של שופטי העליון מושפעים מעמדת החברתית-פוליטית?
א. מאחר ונראה שערכיהם של שופטי העליון אינם תואמים את ערכיו שלו.
ב. מאחר ונראה שחברי הכנסת מעדיפים לייצג בעלי קאזינו, קבלני קולות, ברונים שודדים ורבנים עדתיים ולא את מר אנשלביץ ועמדותיו.
ג. מאחר ועמוד התווך של מדינת ישראל נסמך על "הכה בערבים והצל את היהדות"
הרי שמר אנשלביץ מוכן לוותר על אחד המוסדות המרכזיים של השלטון הדמוקרטי ולהפוך את הרשות השיפוטית לעותק של הכנסת או עדיף אפילו למוסד הנבחר ע"י מר אנשלביץ עצמו או מיופי הכוח שלו.
אני רואה בעמדה זו תופעה אופיינית לדרכו של הימין האמוני אשר נוטה להרוס ולחבל בעיקר על מנת לקיים את הטפל (עדיף גוש קטיף על שלטון החוק למשל).
גם במערכת הבחירות של 2004 וגם בזו של 2000 307775
''זוהי בדיוק הנקודה שמשמר הימין של האייל מנסה בעקביות למסך, מכיון שהיא חושפת את חוסר הבסיס של טענותיהם נגד רוה''מ.''
לא הבנתי. אנא הסבר.
גם במערכת הבחירות של 2004 וגם בזו של 2000 307783
הנקודה היא: נבחרי הציבור הם מנהיגים ולא קבלני ביצוע של הבטחות ומצעים. העובדה שהם פועלים לעיתים קרובות באופן הפוך להבטחותיהם היא יומיומית ואפילו הכרחית אם מביאים בחשבון שכדי להיבחר הם צריכים להבטיח הכל לכולם.
ניסיתי להסביר זאת אפילו באריכות יתרה. הייתי שמח אם מישהו היה מנסה ומצליח יותר ממני.
גם במערכת הבחירות של 2004 וגם בזו של 2000 307801
עדיין יש לי בעיה עם המלה ''למסך''.
גם במערכת הבחירות של 2004 וגם בזו של 2000 307808
לְמַסֵך
גם במערכת הבחירות של 2004 וגם בזו של 2000 307787
"...מבין 9 השופטים של ארה"ב..."

בנוסף לביה"מ העליון בארה"ב, יש גם את 13 ביה"מ האזוריים לערעורים, שגם שופטיהם מתמנים בהמלצת הנשיא ואישור 2 בתי הנבחרים.
גם במערכת הבחירות של 2004 וגם בזו של 2000 308224
ומה המצב בבתי דין אלו? האם הם תואמים את התיזה של מר אנשלביץ ומשקפים יותר את חתך האוכלוסיה של ארה"ב?
יש להודות שיש משהו בטענה שהעובדה ששופטי העליון נבחרים לתקופה ממושכת וגם מעורבים בבחירת יורשיהם עשויה למנוע החלפת אליטות במקום רק לעכב אותה. אלא שנראה שהמציאות מוכיחה שהשיטה הישראלית אינה גרועה יותר מן השיטה האמריקאית.
נראה שבחירת השופטים היא הרבה יותר אקראית וקונייקטורלית, מאשר משמר הימין היה מוכן לאשר לנו להאמין. אחרת, מדוע בוש האב היה צריך להסתבך במינוי שופט שחור בעייתי (כאשר השחורים בכלל מצביעים למפלגה היריבה) במקום לשים את יהבו על שופט ממוצא לטיני, נניח קובני? (התשובה היא כנראה כי שופט שחור שמרן נוסף אינו מזיק לבוש יותר משופט קתולי נוסף).

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים