בתשובה להדר אבירם, 10/06/05 18:06
 |
|
 |
||
|
||||
 |
זו אבחנה מעניינת - בין הודאה באשמה לבין קבלת אחריות. אני זוכרת ראיון עם נהג ישראלי שהואשם בביצוע תאונת פגע וברח, ובטשטוש מסיבי של הראיות (כולל סחיבת הגופה באמצע הלילה). רוב הראיון הוא יילל על הצער והכאב שהוא חש, על חייו שנהרסו ועוד ועוד. לא היה שם שמץ של קבלת אחריות על המעשה, של הבנה שהוא לא המסכן בסיפור הזה, אלא ההרוג ומשפחתו. באותו אופן, נדמה לי (וזה אנקדוטלי, על סמך סיפורים שהגיעו לתקשורת) שאסירים מורשעים רבים תופסים את הפשע שלהם כמעידה, כבעיה טרגית שנקלעו אליה, כחלק מתלאות הגורל שפקד אותם - ככל דבר, חוץ מאשר כמעשה שהם גרמו לו במודע ובצורה אקטיבית. התפיסה הרומנטית הזו של הפשע מתקשרת בעיני לחוסר אמפתיה קיצוני לזולת. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בדיוק עכשיו שמעתי ב"יומן" ראיון עם דוד אטיאס, הרוצח השכיר שהפליל את האחים קקון (ולא הצליח להפליל את רוזנשטיין). הוא הודה באשמה בפה מלא, אבל הכחיש כל אחריות. אני חייבת לציין שהרעיון היה מדהים: בן אדם מספר בנינוחות ואף בסיפוק מסוים על הרציחות שביצע, מסביר שהרוויח עליהן יפה והיה זקוק לרווחים האלה כתשלום לנערות הליווי שהזמין בחופשותיו מהכלא (אותן חופשות שבהן גם המשיך לרצוח), ומגיע לטונים עצבניים יותר רק כשהוא מדבר על העוול שגרם לו בית המשפט - משום שדווקא עם האחים קקון, ששלחו אותו לרצוח, הגיעו לעסקת טיעון (מבישה באמת - 16 שנות מאסר), בעוד הוא עצמו מרצה מאסר עולם. לא ייאמן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה גם קשור אולי לעידן חוסר האחריות האישית בו אנו חיים, בו אדם נחשב כתוצר הסביבה וקורבן הנסיבות - כפי שאומרים בחו''ל על מעשי טבח הערביים ''מעניין מה גרם לשנאה כזו''... וגם כמו שמכרה ציטטה לי פעם את בנה (המופרע) שצרח עליה באופן מידי לאחר שנתפס בקלקלתו ''תראי מה גרמת לי לעשות''. כמובן, ככל שמצבו של אדם רע יותר או שמעשיו נוראים יותר, יש לו יותר סיכוי להיחשב כקורבן האמיתי בעיני חוגים רחבים - ולהפנים זאת לבסוף (או מלכתחילה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הייתי אומר שבדיוק להפך: אמפתיה לסבל האחר היא מותרות שלעולם אינן מצויות בידו של מי שחש מאוים. ואין קשר למציאות הפיסית. כתבתי "חש מאוים" ולכך התכוונתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכימה איתך. מה ש"מצחיק" הוא שאמפתיה לסבל האחר מקלה גם על תחושת הפחד\שנאה כלפיו. כי מה יותר מפחיד ממה שלא מבינים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון... אבל רק מרגע שכבר יש אמפתיה. דרושה נכונות התחלתית, לפחות. לוותר על ההתגוננות. זה כבר יותר ממה שאני מוכן לדרוש ממי שאיום כלא ממשי תלוי מעל ראשו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל יכולה להיות קשת רגשות אחרת ולא זו חסרת האמפתיה והנרקיסיסטית. למשל, נקמה - הרוצח 1 היה יכול לטעון "אני שמח שהרגתי את X, הגיע לו, ואין לי בעיה לשבת בכלא על זה כי עשיתי את הדבר הנכון". או כעס ושנאה - "X היה מנוול של ממש, ועד עכשיו הוא הורס לי את החיים, כי בגללו אני יושב בכלא". במקום זאת, הוא מסכים של-X לא הגיע כלל וכלל להירצח, אבל ממקד את הסבל במקום הלא נכון - אצלו ולא אצל הקורבן. 1 וכאן אנחנו לא מדברים על מקרי כרמלה בוחבוט/שוקי בסו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא מה שמבינים עלול להיות הרבה, הרבה יותר מפחיד. אם מישהו רודף אחרייך ומנסה לרצוח אותך, אולי עדיף לא לדעת למה זה ולקוות שהוא יפסיק לרדוף אחרייך אחרי זמן כלשהו או אם תברח רחוק מספיק, מאשר לדעת שזה מישהו שיש לו משהו אישי נגדך וירדוף אחרייך עד לקצוות תבל (ושאין לך סיכוי לעצור אותו). | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |