בתשובה לגילי נחום, 26/06/05 11:43
רגע של לשון 311834
אחת הבעיות הגדולות של לימודי הכלכלה באקדמיה היא היותם ממוקדים בתפיסה הניאוקלאסית. אין חשיפה -לפחות לא בישראל לאסכולות אחרות.
הסלידה שלך מהביטוי "רדיפת בצע" מובנת. אם קראת פעם את 1984 או את הזמן הצהוב של גרוסמן, ודאי נחשפת למניפולציות הלשוניות שנקראות גם שפה מכובסת. עד העת החדשה ותחילת צמיחת הקאפיטליזם היה קיים האתוס של "המחיר ההוגן". הגילדות שמרו שלא יהיו רווחים מופרזים. רווחים מופרזים היו בגדר רדיפת בצע. אחד השינויים המשמעותיים הרוחניים שקרו בעת החדשה היה הפיכת רדיפת הבצע ללגיטימית ומתן שם מתון יותר ומכובס-מיקסום רווחים. לא אתחיל כאן בתאורים שאתה ודאי מכיר (התחום שלי הוא הסטוריה).כי אפשר לכתוב אותם בעשרה ספרים. מספר דוגמאות לא הקיצוניות ביותר:
התנהגות הבנקים בכל נושא הריבית והמניות:
ניצול והתנהגות אל עובדים לא כאל בני אדם אלא כאל אמצעי ייצור. כינוי למדיניות הזאת כהגמשת העבודה ורציונליזציה של החברה.
משכורות הבכירים בד בבד עם מאבק נגד שכר מינימום.
כל תחום המיסים - תכנון מס.
כל אלו נקראים שיקולים עסקיים למרות שכולם נושקים לרמאות ורדיפת בצע פשוטה. כמו שאמרת -מקסום רווחים.
כינוי כל דרישה לשיפור שכר מצד העובדים שאינם בכירים -חמדנות, חוסר התחשבות ורדיפת בצע של העובדים.
מנכ"ל או סמנכ"ל אינו דורש אף פעם דרישות חמדניות. הוא מנהל "מו"מ עיסקי" עם הבעלים.
לכן גילי, הגדר לעצמך שיש רק שתי אקסיומות בעולם: אקסומת הקו הישר ואקסיומת המקבילים. כל היתר צריך להעלות בספק ולראות
מי מרוויח ומי מפסיד וכד'.
לאתוס השיקרי הזה שותפים הן באקדמיה והן בעיתונות.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים