בתשובה לדורון הגלילי, 12/07/05 13:50
ובאותו עניין: 316140
יש כאן עניין אחר. הרעיון שהכסא "שלך" אינו שלך יותר לאחר מותך הוא רעיון ידוע ומקובל. מושג הצוואה נועד לטפל במיקרים שהמת רוצה להותיר הוראות ספציפיות לאחר מותו, אחרת מקובל לחלק את הרכוש על פי כללים פחות או יותר ידועים ( ליורשים וכולי). כנ"ל לגבי זכויות יוצרים, שכמו שאמרת נכון, מהוות חלק מרכוש האדם.

בעניין הזרע ( או אולי הדנ"א בעוד כמה עשורים) *אין* היום נורמה של הצהרה מראש, מכל מיני סיבות, העיקרית היא שעד לא מזמן הנושא פשוט לא היה רלוונטי באופן טכני. אי לכך, הייתי מצפה באופן טבעי שבית המשפט ( והחברה בכלל) יצאו מתוך הנחה שזה שהאדם לא הצהיר מפורשות על איסור השימוש, *לא* נובע מתוך זה שהאדם מבין שללא הצהרה מפורשת זרעו ינתן באופן שרירותי, אלא פשוט מכיוון שהנושא הזה אינו נושא ידוע היטב. האדם *אינו* מצפה לכך שכשימות זרעו יהווה חלק מהירושה שלו, ולכן יש להניח כמחדל שהוא *אינו* מוכן שישתמשו בו לאחר מותו.
ובאותו עניין: 316145
למה להניח כמחדל שהוא *אינו* מוכן שישתמשו בו לאחר מותו (או למה להניח כמחדל שהוא מוכן שישתמשו בו לאחר מותו) ולא להניח שהוא אדיש לגבי אפשרות השימוש בזרע לאחר מותו?
אבל מה שמשמעותי יותר הוא שרצונו של המנוח, כפי שהובע מפורשות על ידו עוד בחייו, או כפי שמסיקים אותו אלה שהכירוהו בחייו, אינו הגורם היחיד (אם כי הוא בהחלט משמעותי, בתנאי שהוא אכן ידוע) בשאלה מה יעשה לאחר המוות. לא בנוגע לחלוקת הרכוש, לא בנוגע לטקס האשכבה, לא בנוגע לתרומת אברים, ובאותה מידה גם לא נוגע בשאיבת זרע.
ובאותו עניין: 316148
אני לא בדיוק מניח שהוא לא *מוכן* שיעשו משהו, אלא שהוא לא *מצפה* שינהגו באופן שונה ממה שהוא מכיר. כלומר, אם מדובר בחידוש, ההנחה היא שהאדם לא ידע על קיום החידוש.

מה זאת אומרת "רצונו של המנוח [...] אינו הגורם היחיד[...] בנוגע לחלוקת הרכוש"?
And when I die, and when I'm gone 316809
יפה, אנו מניחים שהאדם לא ידע על קיום החידוש, או לא חשב על כך. עכשיו, נניח שאנחנו מקסימליסטים בנוגע לכיבוד רצון המת. אז אפשר לשאול מה סביר להניח שהוא היה רוצה אילו הוא כן היה יודע על קיום החידוש, וחושב על כך. משום מה יש כאן הנחה שברירת המחדל היא שהוא לא היה רוצה שזרעו יישאב. האמנם? האם המתדיינים כאן לא מושפעים אולי מריבוי הסיפורים על אבות בעל כורחם?

רצים כאן משפטי איום כאילו מדובר על "כל דכפין ייתי וישאב". אבל הרי לא כך; המקרים שמדובר בהם הוא שמדובר בזוג נשוי, אוהב‏1, שהבעל היה שותף לרצונה של אשתו בילד משותף‏1. עכשיו, אם אני מנסה לדמיין את ההרגשה של גבר מצוי כשהוא חושב על האפשרות של מותו הפתאומי, נדמה לי שרובם דווקא היו *שמחים* שמזרעם יהיה ילד - אם לא כמצבה לעצמם, אז כמשהו מהם שיישאר לעתיד, לאשה ולַעולם. כמובן - בתנאי שהאלמנה רוצה בילד הזה, אבל אנו כבר יודעים שהתנאי הזה מתקיים.

אני לא מאוד בטוח בזה - מכל מיני סיבות אני מנסה לדמיין אחרים ולא מדבר על עצמי (בעיקר, אני לא בטוח שאני מאוד מייצג). בכלופן, זו האינטואיציה שלי. לפי מה שאומרים כאן, אפשר להיות מופתעים קצת מתמיכתם של הורי המת במהלך - אבל לי זה דווקא נראה מאוד טבעי. אני מנחש שרוב ההורים במצבם היו תומכים.

And when I die, and when I'm gone
There'll be one child born in this world to carry on.
1 אפשר להניח, בהיעדר מידע אחר.
שאבו מתוכו נחמה 316811
אם להמשיך את הרעיון - האלמונית למעלה הביעה קצת זעזוע וקצת גועל מן הסיפור. ואילו אני, לפחות אחרי קצת עיכול, רואה בו סיפור יפה: עיקרו הוא טרגדיה, כמובן (מותו הפתאומי של הבעל), אבל הטוויסט שבו (שהביא אותו לדיון באייל) מביא נחמה קטנה.
And when I die, and when I'm gone 316812
אם אני אכן יודעים ( במובן של סמיילי, לא במובן של גדי) שהאדם היה מקבל את החידוש, אני נוטה להסכים איתך, אבל המצב של ''מכיוון שהוא לא אמר כלום לפני מותו, בית המשפט יכול להניח שלא היה איכפת לו'' לא מקובל עלי, להיפך, בית המשפט צריך להניח ש ''מכיוון שהוא לא אמר כלום לפני מותו, צריך לפעול כמו המוסכמות המקובלות לפני החידוש''.

אני מודה שאני לא סגור על זה. הצליחו לבלבל אותי פה.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים