בתשובה להאייל היפאני, 15/07/05 18:30
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני עוקב אחרי הדיון הזה כבר כמה שבועות, וכיוון שאני רואה שלאט לאט הוא מידרדר לעיסוק באנקדוטות וסיפורים קיצוניים במקום בעקרונות, אני אנסה בכוחותי הדלים להסביר מדוע אני חושב שהתפיסה הבסיסית של האייל היפאני (ושל רוב המגיבים) שגויה. המטרה של מערכת המשפט הפלילי, כפי שאני מבין אותה לפחות, היא לא להגן על החברה. המטרה היא להכריע בסכסוכים בין החברה לפרט ולקבוע את התגובה החברתית להתנהגות בניגוד לנורמה שהיא חוק. בית המשפט מאזן בכל עניין, כולל כאשר קיים סכסוך בין חברה לפרט, בין אינטרסים חברתיים לאינטרסים אינדיבידואליים. האינטרסים החברתיים הם של הגנה, הרתעה, גמול, והם מקבלים עדיפות על פני האינטרסים של מבצע העבירה (אם הם לא היו מקבלים עדיפות אף אחד לא היה הולך לכלא), אבל הם לא מקבלים בלעדיות. מול האינטרסים החברתיים עומדים האינטרסים של העבריין, אינטרסים של שיקום ושל נסיבות אישיות וגם להם יש מקום בהחלטה על העונש. הזכות לחירות מוכרת ברוב המדינות המערביות כזכות בסיסית. מותר לשלול אותה בנסיבות מתאימות אבל גם השלילה הזאת צריכה להיות מוגבלת. קל מאוד לדבר על הזכות לחירות שלי ושלך, קשה יותר לדבר עליה כשמדובר באנס או רוצח, אבל זכויות נמדדות דווקא במקומות שבהם קשה לדבר עליהן, דווקא כשרוב האנשים מאמינים שמוצדק לשלול זכות מסוימת באופן מוחלט או רחב ביותר, דווקא במקום הזה הרעיון של זכויות הפרט, כולל אלה של עבריינים, צריכות לבוא לידי ביטוי. לא באופן שעולה על זכות החברה להגנה, התרעה וכו', אבל באופן שמתאזן איתה, ככה שלא כל אנס ישלח ל- 20 שנות מאסר ולא כל רוצח ימק בכלא עד סוף חייו. על זכויות משלמים, ולפעמים המחיר מאוד גבוה. הזכות של אנשים להגיע באופן מהיר למקומות שונים עולה לנו במאות הרוגים בתאונות דרכים כל שנה. אם היינו מכריחים את כולם לנסוע בתחבורה ציבורית היו כנראה הרבה פחות תאונות. בכל זאת המחיר הזה נראה לרוב האנשים בחברה ראוי. גם עקרונות של חופש ושל הליך הוגן גורמים לכך שהפגיעה בפרטים בחברה גדולה יותר ממה שהיא היתה יכולה להיות אם היינו מצמצמים אותם. אבל אני מאוד מסתייג מלצמצם זכויות שאנשים היו מוכנים למות למענן, יש סיבות מאוד טובות לקיום של הזכות לחירות ולכך שהיא חלה על כולם, כולל על עבריינים מהם היא נשללת לתקופה מוגבלת בלבד. ויש עוד כמה סיבות בגללן אני מתנגד לרעיון של מאסר עולם "אמיתי" ועונשי מאסר ארוכים, למשל העובדה שרוב העבריינים לא נתפסים וזה לא הוגן שמיעוט יכנס לכלא לתקופות ארוכות בעוד רוב העבריינים יסתובבו חופשי כל חייהם, וגם העובדה שאנחנו כמעט אף פעם לא יכולים לדעת מי באמת הורשע בצדק ומי לא, וגם על האבחונים הפסיכולוגיים של מסוכנות אני לא סומך יותר מידי. מעבר לכל, אני מאמין שפשיעה היא עניין חברתי, היא בד"כ נוצרת בעקבות תנאים חברתיים ומסרים חברתיים. יש לחברה מחויבות לא רק כלפי קורבנות פשיעה וקורבנות פוטנציאליים אלא גם כלפי עבריינים, מחויבות לעזור להם לחזור חזרה לחיים במסגרת החברה החופשית, כי גם הם אזרחים בעלי זכויות. ויש מידה מסוימת של אחריות חברתית כללית לכל עבירה שמבצע אדם מסוים: אחריות חברתית לתנאי המצוקה בהם גדל אותו אדם, אחריות חברתית למסרים האלימים שמשודרים באמצעי התקשורת, אחריות חברתית להצגת נשים כאובייקטים מיניים מה שמעודד אצל אנשים מסוימים את המוכנות לבצע אונס וכו'. האחריות החברתית הזאת לדעתי לא מאפשרת להטיל את כל האחריות על העבריין, והדחף להעניש אותו כמה שיותר הוא בעצם ניסיון להסיר את האחריות מאיתנו ולנקות את המצפון הקולקטיבי שלנו כחברה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
"המטרה של מערכת המשפט הפלילי, כפי שאני מבין אותה לפחות, היא לא להגן על החברה" בהמשך הפסקה אתה סותר את עצמך ומסביר בדיוק מדוע מערכת המשפט נועדה במקורה לשמור על החברה כאשר האלמנטים של ענישה, נקמה ויחד עימם שיקום הם ביי פרודקט של המטרה הראשונית. אנחנו שוללים את חירותם וחייהם של בני אדם באופן קבוע ולא בצורה מוגבלת בסכסוכים אזוריים ומלחמות בכלל, סתם מחשבה לגבי הקביעה שלך שאנחנו מוכרחים להגביל את הפגיעה בחירותו של אדם. אני לא רוצה להכנס לפתיל גודווין אז אצטרך לתת את יגאל עמיר כדוגמא, למה במקרה שלו ניתן לפגוע בחירותו יותר מאשר בחירותו של רוצח 'רגיל'? בפסקה השנייה שלך אתה חוזר על אותה טעות שעשו כאן אחרים באופן אוטומטי. לא כל רוצח צריך למות בשיבה טובה בכלא, כאשר מדובר באנסים כנ"ל. כתבתי מה שכתבתי דווקא בהתייחס למקרי הקצה בהם לא מדובר ב'היא אמרה בהתחלה כן ואחר כך לא' או במקרי רצח כמו זה של שוקי בסו. לגבי הפסקה השלישית שלך, לא אוכלים גלידה אחרי אבטיח. תאונות הדרכים אינן תופעת טבע וישנן דרכים לצמצם אותן למינימום ההכרחי, בדיוק כפי שעירנות בתחום הפלילי עליו אני מדבר לא תביא לאפס רציחות ומקרי אונס אלא תמנע את אלו שהכתובת היתה על הקיר לפני שהתבצעו. להעניק לאזרחים את החופש לנהוג - כן. לזרוק לכלא ולאבד את המפתח במקרה של הבחור שהרס משפחה בחיפה בדרך פרויד רק בגלל שאבא קנה לו אוטו חדש - כן. קשה לי להתייחס ברצינות לטענה שלך שהיות ורוב העבריינים לא נתפסים 'זה לא פייר' שנכניס לכלא לתקופה ארוכה את אלו שכן. קשה להתייחס לטענה לא רק בגלל שהיא אבסורדית אלא אינה נכונה עובדתית. במקרי הקצה של מקרי רצח סתמיים, רוב מוחלט של העבריינים נתפס. עברייני מין רצידיביסטיים מטבעם נתפסים, משתחררים ושוב נתפסים. אתה אומר שאינך סומך על אבחוני מסוכנות, זכותך המלאה. אחת מזכויות הפרט שלי היא לשאול אותך אם יש לך אלטרנטיבה לאבחון כזה, האם אותו צעיר שרצח אדם אקראי לפני מספר ימים היות והנרצח סירב להעניק לו סיגריה אינו אדם מסוכן על פי אמת מידתך המלומדת? האם אתה טוען שאין אנשים מסוכנים או שאין לך אמון מינימלי במערכת הפסיכיאטרית כפי שהיא פועלת כיום? לגבי הפסקה האחרונה שלך. לכולם ישנן זכויות, גם לעבריינים. אבל לבוא ולומר שמי שאחראי למעשיהם היא החברה בגלל שלל פגמיה זו הלקאה עצמית מסוכנת. במקרי קצה עליהם אני מדבר, הדבר משול לחוסר רצון לחסל מחבל מתאבד בדרכו לקניון היות ויש הטוענים כי התנאים הסביבתיים הביאו אותו לבצע מעשה זה. זכויות יש לכולם, גם לפושעים. אני מסכים איתך לחלוטין שאמות המוסר שלנו נמדדות ביחס שמירת אותן זכויות פרט דווקא לגבי אלו הנמצאים בעמדת נחיתות זמנית - משפט פלילי לדוגמא. באותה מידה אנו מצווים לשמור על זכויות הפרט של אזרחים תמימים ופגיעים לא פחות כמו ילדים או סתם מבוגרים שלא מעוניינים לממן את הרגלי העישון של זרים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |