בתשובה להאייל האלמוני, 14/08/05 17:28
דרך קשתו ויציבני 323805
אני: מנחיל ערכים.
את: מחנכת.
המתנחלים שמעבר להרי החושך: שוטפים את המוח.
דרך קשתו ויציבני 323811
האם קרה פעם שאמרת לסטודנט "אם תטען ש-Z_8 הוא תחום שלמות אתה טמא ועלייך להיות בוש מעצמך"?

אני חושד שהסיבה להבדלה הלשונית בין "מנחיל ערכים" ובין "שוטפים את המוח" היא פחות עניין של גיאוגרפיה (איכשהו, נראה לי שהיית מנחיל ערכים גם אם היית מלמד בגוש קטיף) ויותר עניין של טיב הערכים וצורת העברתם.
דרך קשתו ויציבני 323874
בתגובה 323735 מדובר על "אנשים שמוכנים לשטוף את מוחות ילדיהם הרכים" כדי להעצים את "הטראומה מהפינוי". האם אלו נראות לך טענות שיש טעם לדון בהן באופן רציני, או שיותר סביר שמדובר באלמונית שהשנאה העבירה אותה על דעתה?
(אם "הרטוריקה ההמתנחלית" יכולה לעשות פלאים כאלה, מי יודע, אולי יש עוד שיטות).

אני לא מבין גדול בטומאה וטהרה, אבל בהחלט יתכן שאומר לסטודנט שעליו להתבייש אם הוא חושב ש- Z/8 הוא תחום שלמות (בתנאי שאני יודע שזה סטודנט טוב בדרך כלל, ושהוא יודע שאני יודע).
דרך קשתו ויציבני 323932
השנאה לא העבירה אותי על דעתי. מי שעשתה זאת היא אותה מתנחלת שדיברה ברדיו והסבירה שבתה בת ה-‏4 נקרעת בין דמות "החייל הטוב" ודמות "החייל הרע", ושהיא מעדיפה ש"החייל הרע" יגרש את הילדה מביתה, ולא היא תהיה זו ש"תגרש" אותה. כאילו אין אפשרות לרפד לילדה את הטראומה הזו ככל האפשר. כאילו אין אפשרות להוציא אותה משם לפני בוא החיילים, ולנסות למענה להציג לה את המעבר כאפשרות של התחדשות. המתנחלים נלחמים עד הרגע האחרון - זכותם. אני בהחלט מבינה אותם בעניין זה: מאוד לא קל לעזוב מקום שאתה אוהב, שהשקעת בו כל כך הרבה, שאתה מאמין בו. אבל אם יש לך אפשרות להקל על ילדיך - ויש לך, זה ברור - אז זה המינימום שעליך לעשות. ילדים אינם קלף מיקוח.
דרך קשתו ויציבני 324029
נו, זה ממש מטופש. אנשים עוברים דירה כל הזמן. אין שום סיבה שעבור בן 4 המעבר יהיה טראומטי יותר מאשר מעבר דירה רגיל, אלא אם ההורים שלו (או מישהו אחר?) מוודא שכך יהיה.
דרך קשתו ויציבני 324034
בדיוק מה שטענתי: חלק מהמתנחלים בהחלט "מוודאים" שילדיהם יסבלו טראומה מיוחדת מהמעבר הזה.
דרך קשתו ויציבני 324774
ואם יעשו כעצתך, ועוד עשר שנים הילדה תגדל ותבין שההורים שלה פחות-או-יותר שיקרו לה, ובעצם הם חשבו שהפינוי הוא נורא ואיום, ואסון, ורשע ועוול - זה לא עלול לגרום לה נזק פסיכולוגי?

אני לא יודע, אני לא מומחה בפסיכולוגיה וחינוך. אבל אני לא חושב שיש באמת מומחים שיודעים מה נכון לעשות בסיטואציה כזו; ואני לא בטוח שהטענה שייגרם נזק פסיכולוגי לטווח רחוק היא באמת כה מובנת מאליה. אבל נראה לי שלכולם מסביב זה פתאום נורא ברור - עד כדי כך ברור, שברור להם גם שההורים עושים (בכוונה ובמודע?) את הרע עבור ילדיהם למען המטרה הפוליטית. אז כנראה שהם צודקים, מה אני יודע.
דרך קשתו ויציבני 324775
"ועוד עשר שנים הילדה תגדל ותבין שההורים שלה פחות-או-יותר שיקרו לה, ובעצם הם חשבו שהפינוי הוא נורא ואיום, ואסון, ורשע ועוול - זה לא עלול לגרום לה נזק פסיכולוגי?"
ראשית, לא נראה לי שזה עלול לגרום לה נזק - וגם אם כן, הנזק יהיה קטן בהרבה מזה שייגרם לה כשהוריה נכנסים להיסטריה היום, כשהיא קטנה, ומודיעים לה פחות או יותר שבמצב הזה הוא חורבן או שואה.
שנית, כל הרעיון הוא שההורים ישתדלו לעשות למען ילדיהם בדיוק את זה - להפוך את המעבר הזה לאפשרות של התחדשות. וזה אפשרי בהחלט. סידור מחדש של החפצים, הספרים, התמונות, הצעצועים - אפשר להפוך אותו לכיף מבחינת הילדים. אפשר להתוודע בצורה חביבה לסביבה החדשה. אפשר לעשות הרבה כדי להקל על הסיפור הזה, ועצם המעשה יכול לעודד מאוד גם את ההורים עצמם. ה"שקר" לכאורה יכול להפוך למציאות. צריך רק לצאת קצת מהפנאטיות הקיצונית ולחשוב גם על האנשים שתלויים בך, לא רק על פוליטיקה ואדמה.
דרך קשתו ויציבני 324832
לא בדיוק קשור, אבל בערך. זכור לי מחקר שנערך על מפוני חבל ימית (אל תטרחו אפילו לבקש קישור, אבל מי שימצא כזה - אהלן וסהלן) ובו התברר שמשפחות ש''יצאו במאבק'' התמודדו מבחינה נפשית לאורך זמן טוב יותר עם הפינוי מאשר משפחות שהתפנו בשקט וללא מאבק. אולי אלו שהתפנו בשקט חשו אחר כך רגשי אשמה על כך ש''ויתרו בקלות'' ואולי אלו שנאבקו הרגישו ש''מיצו את ההתנגדות שלהם'' ועל כן חשו שעשו את שיכלו, אבל אלו רק השערות שלי.
דרך קשתו ויציבני 324835
אולי זה נכון ביחס למפונים עצמם, כלומר - המבוגרים. אבל מה בקשר לילדים - אלה שהוריהם פעלו במכוון כדי להגביר את סבלם? האם גם הם יחושו בעתיד אילו שהם יתרונות כתוצאה מן המאבקים של הוריהם?

גם אני, בדומה לירדן, אינני בטוחה שמה שכמה מן המפונים עשו לילדיהם - בהכרח יביא לתוצאות עתידיות שליליות, אבל אני די בטוחה שמה שהם עשו גורם סבל *עכשיו* - סבל *בהווה*, וגם זה מספיק.

לא נולדתי אתמול. כילדה עברתי דירה וכאדם בוגר עברתי עם משפחתי וגם ראיתי משפחות רבות שעברו דירה, לעיתים (גם במקרה שלי) בנסיבות טראגיות למדי - איבוד קרוב יקר, איבוד מקור פרנסה, מחלה הדורשת חילופי איזורים, פשיטת רגל ואיבוד הרכוש.

עלי לציין כי הילדים, אם הוריהם אינם טורחים להדגיש בפניהם חזור והדגש את כל הנסיבות הטראגיות - בדרך כלל הם מאוד שמחים לרגל השינוי. הם נהנים מן הבלגאן וההמולה, מן האריזה, הארגזים הגדולים, ה"אוטו" הגדול המעביר את כל הכבודה - ומן ה"בית החדש" עצמו. ילדיי שלי, כאשר הרהיטים טרם פורקו - רצו בחדרי ה"בית החדש" הריקים למחצה, ולבסוף נפלו על ישבניהם במכוון, תוך שהם מתגלגלים מצחוק - כלומר, בלשון הילדות - הם - "עשו גליצ'ה". המון גליצ'ה.

הנושאים המעסיקים את ההורים - העובדה כי הדירה החדשה קטנה יותר מן הישנה או שהמיקום אינו "יוקרתי" מספיק - דברים אלה אינם נוגעים לעולמם של הילדים ואינם אומרים להם הרבה, אלא אם ההורים דואגים לעורר בהם רגשות שליליים בעניינים אלה. גם כאשר מתגוררים במלון באופן זמני, עד הכניסה לבית החדש - דבר זה כרוך, בד"כ, בחוויה חדשה, באפשרות לפרוק מעט (או הרבה) את החוקים הרגילים הנהוגים כאשר מתגוררים בבית או בדירה, ועקב אלה - בהשתובבות וב"השתוללות" (מזוית הראיה של ההורים) עליזה של הילדים.

בקצרה, ברצוני לומר : במרבית המקרים, לא זו בלבד שההורים המתפנים הגבירו את סבל הילדים - הם-הם שהולידו אותו וגרמו לו, באופן פעיל, ישיר ומיותר לחלוטין.
דרך קשתו ויציבני 324836
למיטב זכרוני זה היה נכון לגבי כולם - הן המבוגרים והן הילדים. אולי בכל זאת מישהו ימצא קישור (או יחטט באיזו ספריה של אוניברסיטה) לגבי המחקר הנ"ל. כאמור, השאלה כאן היא הרבה יותר מסובכת (למשל: האם סבל קצר עכשיו מפחית סבל ארוך לאורך שנים וכו'.)
דרך קשתו ויציבני 324880
את המחקר שעליו אתה מדבר באמת לא מצאתי, אבל בגוגל אפשר למצוא את זה:

משפט מפתח:

"הדרך שהמשפחה תפסה את הפינוי בתוך המהלך הכולל של החיים, קבעה את הצלחת השיקום שלה. משפחות שאמרו לאחר הפינוי 'מעכשיו הכל רק ילך וידרדר' – חייהן באמת הלכו והידרדרו."

למרות שהמחקר החדש של הפרופ' שגיא עדיין לא הושלם, ןלמרות הזהירות הרבה שהיא נוקטת בדבריה, ניתן להבין כי ההתרשמות שלה היא שונה מהתרשמותו של המגיב - "יוני1", באתר זה:

המגיב הנ"ל אומר לד"ר ניצה קאליש, פסיכולוגית המעוניינת לבצע מחקר על מפוני ימית:

"תופתעי מהנתונים שתשיגי, עשרות מקרי התאבדות, אלפי גירושין אנשים שאבדו את שפיות דעתם, מקרי מוות מוזרים , אנשים שהוגדרו "מלח הארץ" נטשו את מולדתם ולא שבו אליה.
אכן בודדים נותרו לספר את האמת העגומה."

הד"ר קאליש, באותו אתר (וברבים אחרים), מדברת על:

"נתון שכולם יודעים אותו אבל מנסים להשתיק, והוא המחיר המשפחתי הגבוה ששילמו משפחות שהיו ב"פינוי ימית" על עקירה מבתיהם."

מישהו יודע מיהם כל אותם ה"מנסים להשתיק"? - התקשורת? המוסדות האקדמיים? החוקרים? הממשלה?
דרך קשתו ויציבני 324883
"נקודה מעניינת – ואקטואלית מאוד – ששגיא בדקה היא הקשר בין מידת המעורבות הפוליטית של בני הנוער לתחושותיהם במהלך הפינוי ולאחריו. שגיא מצאה כי "דווקא בני הנוער שהיו פעילים יותר מבחינה פוליטית, לקחו את הפינוי הרבה יותר קשה. היתה להם תחושה של כישלון, בבחינת 'השקענו כל כך הרבה, נתנו לנו להאמין שאם נעבוד קשה אז נצליח – וזה לא קרה"'."
מנוגד למדי למה שזוכר ערן.
דרך קשתו ויציבני 324842
בסדר. ועדיין, נראה לי שהתעקשות על אידיאולוגיה גם במחיר גרימת מצוקה מסוימת לילדים אינה הופכת הורים לבלתי-ראויים.
דרך קשתו ויציבני 324844
ו*לי* נראה עדיין שהתעקשות על אידיאולוגיה אינה חייבת לגבות מחיר כזה. רוב המתנחלים שם יכלו להוציא את הילדים לפני הפינוי בכח - או עם אחד מבני הזוג או לקרובים/לחברים שעזבו קודם, ולהישאר ולהתעקש כאוות נפשם.
דרך קשתו ויציבני 324846
הרב אבינר או אבינרי אמר פעם שהוא מוכן להקריב ילדים על מזבח האידאולוגיה. זה לא סתם מצוקה מסוימת
דרך קשתו ויציבני 324848
הרב אבינר. וזה הוא שהמציא את ה''תפילה'' המגעילה לחיילים שאומרים שהפינוי ייזכר להם לדראון עולם או משהו.
דרך קשתו ויציבני 324839
ייתכן גם שהקושי או הקלות של ההתמודדות מאוחר יותר לא נבעו מהמאבק או מהוויתור עליו, אלא מהעובדה שהמשפחות שנאבקו עשו זאת מתוך יכולת טובה יותר לעמוד על שלהם, יכולת שליוותה אותם מאוחר יותר - ושלא הייתה, אולי, למשפחות ש''וויתרו''.
דרך קשתו ויציבני 323824
א. *אני* מעולם לא הנחלתי ערכים.
ב. שמעתי כבר כמה וכמה מתנחלים המשתמשים ב"תפילה" המרשימה של האדון אבינר. אם אתה רוצה לומר לי בכנות שהיא איננה עשויה מסחטנות רגשית מעוררת חלחלה... נו טוב. אני אפילו לא אדע איך להגיב.
דרך קשתו ויציבני 323875
אני מציע שמהיום כל אחד יכתוב את מאמרי הפולמוס והמחאה עבור הצד השני, או שלחילופין כולם יגישו לך לביקורת את המאמרים שלהם כדי שתפקחי על מידת החלחלה.

למרות הרושם שנוצר כאן היום, הז'אנר של פניה ישירות אל מצפונם ורגשותיהם של החיילים לא נולד במוחו של הרב אבינר. קצת מאוחר למחות עשרות שנים של סרטים, מחזות, כנסים ומאמרים שעושים בדיוק את זה. יש יותר מקורטוב של צביעות בכל ההתרגשות מהעניין. החייל שבקצה שרשרת הפיקוד הוא זה שמבצע את הפקודות; הוא זה שמחליט בכל רגע למלא את הפקודות, והוא זה שצריך לישון איתן בלילה אחר-כך. זו אחריותה של כל המערכת (הצבאית והאזרחית) לעשות מה שאפשר כדי שהפקודות יתאימו למציאות הזו.
דרך קשתו ויציבני 323912
ה"תפילה" הזאת איננה "פנייה ישירה למצפונו של החייל". הלואי והייתה. זו פנייה לאלוהים ב*שם* החייל. אבינר (ואיתו כבר כמה מאות מתנחלים) יודע טוב מהחייל מה יאמר מצפונו, והוא "עוזר" לו למצוא את המלים לתפילתו.
מניפולציה על גבי מניפולציה.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים