בתשובה לשוקי שמאל, 15/08/05 14:18
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ג. לפני כמה שנים קראתי במוסף התיירות של ידיעות אחרונות כתבה של ספי בן-יוסף על מצדה שבה טען על סמך תנאי השטח שסיפור המצור וההתאבדות לא היה יכול לקרות (בנוסף על כך שנאומו של אלעזר בן יאיר הוא בנוסח הספרות והפילוסופיה היוונית) וגורלם האמיתי של מורדי מצדה הוא שברחו למצריים לאחר הטבח שביצעו בעין-גדי שגם הוא מסופר אצל יוספוס (לפני כמה שנים מצאו שלדי אדם שנרצחו בעין-גדי באותה תקופה). עניין הספירה הנוצרית הוא פשוט טעות של הנוצרים שהתחילו אותה 4 שנים לאחר הולדתו של ישו. לעניין הפילוג והמריבות בין הכתות - במאמר מבריק הפותח את סיפרו של ההיסטוריון הצרפתי פייר וידאל נאקה, 'רוצחי הזיכרון', מראה המחבר שהחלוקה לכתות היתה ענין מיבני בחברה היהודית הארצישראלית בתקופת בית שני, לפחות מימי מרד החשמונאים. ממאמר זה מתקבל הרושם שהיהדות הארצישראלית לא היתה באותה תקופה אלא עדה דתית ולכן הכישלון של הנהגה לאומית בדמותם של מלכי בית חשמונאי והורדוס. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אתה צודק לחלוטין. הלאומיות היא מוצר של העת החדשה. גם הורדוס היה מלך קליינט ולא בדיוק מנהיג הלאום. העמדה של הפרושים בזמן המאבק בין יוחנן הורקנוס השני לבין יהודה אריסטובלוס לא היתה חריגה או ''בוגדנית'' באותם הזמנים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ספי בן יוסף הוא בחור חביב עם סנדלים, אך לצערי התגלה לי שאין לסמוך על דבריו לפחות בעניין יוספוס. אני שמעתי בקולו את טענתו שמגיני מצדה לא התאבדו אלא נמלטו למצריים המסתמכת לדבריו על דברים הנאמרים במפורש ב"מלחמות היהודים". התברר לי שדבריו אינם אלא תערובת של עובדות מחוברות בפרשנות אישית שלו שאין לה הוכחות של ממש. א. קרוב לודאי שיוספוס כתב את דברי אלעזר בן יאיר. קרוב לודאי גם שיוספוס חבר את כל הנאומים שבספרו. זו היתה פרקטיקה מקובלת של ההיסטוריונים היוונים והדבר אינו מלמד מאומה. ב. התאבדות לוחמים היא אכן מוטיב רומאי ולאו דוקא יהודי. קביעה זו אינה משכנעת במיוחד. פתח את ספר שמואל ב' ותקבל כמה סיפורי התאבדות של גיבורים שנפלו על חרבם. ג. יוספוס הוא המקור היחידי לסיפור מצדה. דבר זה הופך את האפשרות לאמת בודאות או להפריך את דבריו לכמעט בלתי אפשרי. יש כל מיני תיזות מפותלות המסבירות מדוע היה ליוספוס עניין לפברק התאבדות הירואית של מגיני מצדה (בקווים כלליים יוספוס ניסה לתאר לקוראיו הגרקו-רומאים את היהודים כעם של לוחמים אמיצים ואוהבי חירות). נראה לי שתיזות אלו אינן משכנעות יותר מהיפוכן. לו יוספוס היה מתעלם מההתאבדות במצדה והדבר היה נודע ממקור אחר, היה אפשר לומר באותה מידה של הגיון שיוספוס איש מחנה המתונים ושונא מובהק של הקנאים עשה ככל יכולתו כדי להשחיר את פניהם. ד. אכן בפרק שבא אחרי סיפור מצדה ב"מלחמות היהודים" מסופר על סיקריים שברחו למצריים ועוררו שם מהומות עד שהיהודים המקומיים חיסלו אותם. אלא שבניגוד לרושם שמנסה ספי בן יוסף ליצור, אין אפילו בדל של רמיזה בנכתב המקשר בין סיקריים אלו למגיני מצדה. יוספוס היה היסטוריון רציני שכתב בפרטי פרטים, בדיוק מה שהוא רצה לכתוב ולא התמחה ברמזים סובטיליים ואינויאנדות מעורפלות. סביר בהחלט להניח שהיו יותר סיקריים מאשר אלף מגיני מצדה ולמעשה נדמה שהכתוב מדבר במפורש על פליטים סיקריים שברחו למצריים לאחר רצח מנהיגם מנחם הגלילי 3-4 שנים לפני פרשת מצדה. באשר לדבריו של נאקה, הם לא נראים לי משכנעים. ההגדרה של עדה דתית יותר מבלבלת מאשר מבהירה, במיוחד כיוון שעשוי להתקבל הרושם האנכרוניסטי שמדובר ביהדות כפי שאנו מכירים אותה. למעשה אנו מצויים בתפר שבין יהדות התנ"ך (בית ראשון) לבין היהדות התלמודית שנולדה במהפכה הרוחנית של חכמי הפרושים וקיבלה את צורתה הסופית לאחר חורבן בית המקדש ע"י רבן יוחנן בן זכאי ויורשיו. בימי בית שלישי קשה לדעת מה בדיוק היה הרכב הסנהדרין (כנראה נשלט ע"י הכוהנים הגדולים הצדוקים) והעליות לרגל לא היו בעלות משמעות דתית יותר מאשר מימונות עם הרבה בשר על האש. כל הסימנים מעידים שמרבית היהודים אז כמו היום לא הקפידו על קלה כחמורה (בפרט שכל גוף ההלכה היהודית התלמודית עדיין לא נולד). אורח חייהם של שליטיהם החשמונאים וההירודיאנים שראו עצמם יהודים ולא יוונים, מעיד על כך כאלף עדים. דוקא העירוב של דת ולאום המאפיין את היהדות המודרנית נראה שהיה קיים כבר אז. הסיכסוכים בין יהודים ליוונים שהדרדרו לעיתים קרובות למעשי טבח הדדיים, היו קו מרכזי בתולדות המזרח הקרוב (מאנטיוכיה דרך פניקיה וארץ ישראל עד אלכסנדריה). אפשר לשער שאולי חלק מהיוונים בא"י היו ממוצא יהודי, אבל גם ההלניסטים לא היו יוונים אלא סורים ומצרים. הבגידה הכפולה והרצח של יהודי בית שאן הם עדות על דרך היוצא מן הכלל המלמד על קיום זהות לאומית יהודית ברורה. הורדוס הגדול היה אישיות יוצאת מן הכלל אפילו בין יתר השליטים הקליינטים של רומא. כישלונו כמנהיג יהודי לא נבע מחולשת הזהות היהודית אלא דוקא ממוצאו האדומי (שבאותה תקופה רק הצטרפו לעם היהודי) ומאופיו הפסיכוטי. דוקא פרשה זו מעידה על זהות לאומית יהודית חזקה ולא בהכרח על רקע דתי (האדומים היו גרים). מבחינת היהדות כדת-לאום, יהודי בית שלישי הרבה יותר קרובים אלינו מאשר לקהילת יהודי פריז של וידאל-נאקה. היהדות כדת-לאום היתה קיימת כבר אז רק המרכיב הדתי השתנה בינתיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה בעצם המקור ההיסטורי העיקרי למרד הגדול הוא סיפרו של יוספוס? אין מסמכים רומיים מהתקופה שמתארים את מהלך הקרבות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שאין. (על פרשת מצדה אין בכלל איזכור בשום מקום שהוא מלבד אצלו). הדוחות נכתבו על חומר אורגני (קלף, פפירוס) מתכלה שנשמר רק בתנאים יוצאים מן הכלל (יובש מדברי או מסמכים בעלי חשיבות שנשמרו היטב או נחרתו באבןוכו'). החומר שכן קיים הוא יצירות ספרותיות והיסטוריות של בני התקופה. כאמור יש איזכורים אצל טקיטוס וישנו יוסטוס איש טבריה (יריבו המר של יוספוס) שאף הוא כתב על המרד הגדול וכן עוד כמה טקסטים של כותבים יוונים ונוצריים מן המרכזים ההלניסטיים הגדולים של התקופה. תקופת ימי הביניים עשתה שמות בכתבים אלו ורובם אינם מוכרים לנו אלא מכלי שני ע"י ציטוטים ותקצירים שנעשו ע"י כותבים מאוחרים יותר. יש 2 סיבות עיקריות מדוע מקורות אלו הם מיעוטי חשיבות לעומת יוספוס: א. רובם עסקו בעניינים אחרים ועניין התהפוכות הפוליטיות ביהודה (שהיתה רק אחת מן הפרובינציות המרובות של רומא) לא היה אלא עניין צדדי שנזכר באופן אקראי (כמו בתלמוד שלנו) ומרפרף. ב. חלקם היו אנטי יהודים באופן קיצוני, כך שכתביהם הם יותר בגדר כתבי פלסתר אנטישמיים מאשר היסטוריה. למרות כל מיני טעויות והטעיות הנובעות ממגבלות תפוצת האינפורמציה בזמן הנידון, מן הסכסוכים והאינטרסים האישיים של יוספוס ומטעויות מעתיק וזיופים של ממש לאורך הדורות, יוספוס מצטייר ככותב בעל ידע נרחב ומקורות טובים ויותר מכל בעל כוונה לתאר בצורה נרחבת וממוקדת את תולדות העם היהודי בתקופתו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה די מוזר, גם אספסינוס וגם טיטוס נהיו קיסרים. הייתי מצפה שאיזה היסטוריון חצר יכתוב את הביוגרפיה שלהם. שער ניצחון שלם בנו, לא יכלו לתקצב ספר או שניים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן זה בדיוק מה שעשו. יוספוס פלאביוס הוא היסטוריון החצר שלהם, או בלשון הזמן ההוא, קליינט שלהם . שם המשפחה הלטיני שלו אינו מקרי. הוא אימץ את שמם של פטרוניו (אספסיאנוס ובניו טיטוס ודומיטיאנוס הם הקיסרים הפלאביינים) כמקובל בזמנים ההם, והם מימנו אותו. גם כך, כתביו לא היו שורדים אלמלא העניין המיוחד של הכנסייה בתקופה ובמקום עליו כתב יוספוס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תמיד בסוף הכנסייה אשמה. הכוונה שלי היא שעם כל הכבוד להיסטוריון החצר, נראה לי שהוא תיעד רק חלק קטן מהקריירה המזהירה של מעסיקיו. אי לכך אני מניח שהיו עוד היסטוריונים (מטעם או לא מטעם) שכתבו היסטוריה, אם לא מקבילה , לפחות עם נקודות חפיפה מסויימות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מנחש שהוא כתב גם ספרים על תולדות הקיסרים הפלאביינים שלא שרדו. מצד שני יתכן שבימי דומיטיאנוס החשדן והמתוסבך היה מסוכן לכתוב על דברים כאלו. בודאי שהיסטוריונים רומאיים תיארו את מעשיהם של הקיסרים החשובים לבית פלאביוס. אלא שעבורם יהודה לא היתה אלא פרובינציה קטנה אחת מני רבות (ולא חשובה כמו מצריים, סוריה או גאליה). בודאי שמאורע שולי כמו חיסולה של כנופיית שודדים המסתתרת במדבר על הגבול הנידח של האימפריה, לא זכה לאזכור (עם התאבדות או בלעדיה). חשיבותו של יוספוס נובעת מהעובדה אותה חגי סגל וידידיו מסרבים להבין. יוספוס היה בעל אג'נדה יהודית (לתאר את היהודים לעולם הגרקו-רומאי כעם קדמון, תרבותי, לוחם נועז ושוחר חופש). יוספוס הוא גם המקור היחיד המוסר לנו את הנאראטיב של המחנה המתון ושל הצדוקים ביהודה. מחנה זה נמחק כליל מן התודעה ע''י יריביו שנצחו הפרושים והנוצרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הטקסט של יוסטוס לא נישמר למרבה הצער. הוא היה יכול להוסיף אור נוסף על המאורעות וגם לגבי יוספוס עצמו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק פרט קטן בקשר למידת האמינות או הדיוק של פלביוס: ידין חפר את מצדה בצורה שהזכירה מחפשי מטמונות בסרטים. לתפקיד המפה בה מסומן מיקומו של אוצר הפירטים הוא ליהק את ספרו של פלביוס. זה עבד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וזוהי הוכחה מצויינת למקורות הטובים של יוספוס, שהיה בזמן מאורעות מצדה ברומא וכלל לא ברור אם בכלל היה אי פעם באתר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו שכתב איציק, הלאומיות היא המצאה מודרנית (ראוי לקרוא בעניין זה את ספרי היסוד של ארנסט גלנר - 'לאומים ולאומיות' ובנדיקט אנדרסון - 'קהילות מדומינות' וכמובן את 'החשבון הלאומי' של בועז עברון, אחד הספרים החשובים והמענינים ביותר שנכתבו כאן). כמובן שהיה בידול אתני מהשכנים אך זה נכון גם לגבי קהילות הגולה שבודאי לא היו לאומיות ושלא היה הבדל גדול ביניהן ובין יהדות הארץ. הורדוס שאלימותו היתה כלפי בני משפחתו (על כך העיר הקיסר אוגוסטוס באירוניה שמוטב להיות חזיר בביתו מאשר להיות בנו) או המורדים במלכותו, אך לא כלפי מי שקיבל אותה. היהודים שבחנו אותו מתוך קריטריונים דתיים לא הבינו כלל את חשיבותו המדינית - מלך השומר על יחסים טובים עם רומא, הכוח הפוליטי החזק של אותה תקופה, מקיים את גבולות ממלכתו ושוקד על בניה ברחבי הארץ. מתוך כך עד היום ישנה תפיסה שגויה לגביו הרואה בו אך ורק עריץ ורוצח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יוספוס לא היה עויין במיוחד כלפי הורדוס הגדול ותיאר את הצלחותיו כמנהיג וכלוחם אבל גם הוא מתאר אותו כעריץ ורוצח. ישנו הסיפור הידוע על ההוראה לכלוא את כל נכבדי יהודה ולהוציאם להורג לאחר מותו, כדי שהעם ביהודה לא ישמח במותו. נראה שרצחנות היתה דרישת קדם לשלטון על ממלכת יהודה העומדת להתפוצץ בכל רגע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תלוי איפה אתה קורא. ב'מלחמות' יוספוס ניטרלי ואפילו אוהד כלפי הורדוס. לעומת זאת ב'קדמוניות' שנכתב כ20 שנה לאחר מכן, הוא אומר שלא היה ראוי לתפקידו בגלל מוצאו הנחות. יוספוס עצמו היה נצר לחשמונאים ולכן מובן מדוע לא אהב את ה'אליטות החדשות' של זמנו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מת בנדיקט אנדרסון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"האם הלאומיות מומצאת?" - עזר גת מתווכח עם בנדיקט אנדרסון. אני לא מספיק בקי בתחום כדי לשפוט, אבל המאמר מצוין. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |