 |
בודאי שאת צודקת בכתבך שכל אחד יכול למצוא לקח אחר. היסטורית, נדמה לי שאין הרבה מחלוקת בדבר אי הסבירות שיהודה היתה מגיעה לעצמאות גם אם כולם היו מאוחדים.
הפלגנות לא היתה סיבה למשהו. הפלגנות היתה תוצאה. הדבר נכון גם היום.
המחלוקות היו מאד בסיסיות עם שורשים כלכליים וחברתיים וגם תרבותיים. בודאי שאצל היהודים לא היתה הסובלנות הדתית שהיתה אצל הרומאים. ההיסטוריונים הרומאים כדוגמת טאקיטוס, עמדו משתאים מול הקנאות הדתית היהודית שהיתה מאד נדירה אז. תיאור מצור גמלא ומצדה היה חלק מראיה זו. אם תלכי אלף שנה קדימה תראי את ההשתאות והזוועה האירופאית למראות קידוש השם בתקופת גזרות תתנ"ו. הנוצרים לא היו צמחוניים ביחס ליהודים אך המראה של אב ששוחט את בנותיו ואישתו היה מעבר ליכולת תפיסתם. תארי לעצמך שהיו באותה תקופה גם יהודים בעלי תפיסת עולם שונה; האם יכלו לא להתפלג ולקבל את הדרך הזאת?
בקשר למה שכינית "פלגנות אסונית", הדרך המקובלת מצד ימין היום היא להציג את בן הפלוגתא שלך כבוגד, כריקני, כסוטה ממסורת ישראל, כמגביר פלגנות בגלל השקפתו השונה, ואולי עם קצת חסד בלב- כתינוק שנשבה. מצד שמאל - כמשיחיסט, כאנטי הומניסטי (חלק מהגישה האנושית מתייחסת רק ליהודים), כפאנאטי, וכמתנשא.
לפחות בעיני כל צד, הטעונים נתפסים כמספיק עמוקים מכדי יכולת להתפשר. התפשרות נתפסת כהתקרנפות וויתור על עיקרי השקפת העולם.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש