בתשובה לגלעד דנבום, 16/08/01 23:30
 |
|
 |
||
|
||||
 |
תביט,אני והחברים הלוחמים שלי נימצאים שם בקו הראשון מסיבות פרטיות מאוד, שכל אחד שומר עם עצמו. לפעמים מדברים על זה לפעמים לא. אצל הרבה זה היה בהתחלה ביגלל איזה מין אגו,או משהו בסגנון.זה כימעט תמיד ניגמר מהר מאוד. כולם כאן בלי שום אידאולוגיה או קריירה. ככה זה גם כניראה אצלי. אנחנו אוהבים את המתח ואת הסכנה,וגם את המישחק.מי שבאמת פוחד הולך תמיד ליחידה אחרת בסופו של דבר. אלה שנישארים הם בדיוק כמו חיילים מיקצועיים בכל מקום בעולם, או אפילו כמו שכירי חרב. זה אפילו לא בישביל הכסף. אתה חושב שאנחנו הורגים אנשים ו"גוזלים" חיים? בסדר, תחשוב. הרבה אנשים חושבים כמוך,ואני לא אומר שהם ממש טועים. אנחנו נילחמים נגד כול מה שזז,אם צריך, אבל אם אתה חושב שאנחנו הולכים לידפוק נשים וילדים בכוונה, אז אתה טועה בגדול. זה באמת לא ככה, ואפילו הטייסים באויר מקפידים בנקודה הזאת.לפחות מנסים, ואני אומר את זה מידע. יש אנשים שאומרים לי ליפעמים שהמדינה הזאת לא צריכה צבא, ודי מתפלאים שאני נישאר אדיש. אז לא יהיה לישראל צבא. אז מה? אז או שיכבשו אותה או לא, ומצידי אם הרוב יום אחד ירצה בנסיון הזה, אז בבקשה. אני לא חושב שזה ילך טוב,אבל זה גם לא איכפת לי. שאני קורא על כול הויכוחים שלכם כאן,אני מיתפלא ליפעמים ושואל, איפוה הם כולם חיים? צבא, מילחמה, מילים גדולות. היחיד נישאר תמיד יחיד, תאמין לי. אני עד היום לא יודע אם המדינה הזאת יודעת מה היא רוצה,שלום,מילחמה,מיצעד אהבה, אבל אני לא יודע כמה ביכלל כול מיני דברים תלויים בה. ליפעמים יש מצב שאנשים נימצאים בו וזהו. ככה זה מתחיל וככה זה ניגמר.יש לי חברים לוחמים שהיו בהודו וחזרו ישר לקו הראשון,לפעמים הרבה יותר רגועים. החיים האלה זה דבר בלי שום משמעות,גילעד. אם היינו גרים באפריקה,היית אולי שואל אותי למה אני שכיר חרב בישביל לבנים,שחורים ומי יודע מה עוד. אפילו אז לא היתה לי בישבילך תשובה. אין ביכלל בחים האלה תשובות. מתרגלים לכול דבר.גם לדברים הגרועים ביותר והכי קשים. בחיים של לוחם אין ביכלל שיגרה. רק איזה עיפות ליפעמים. אבל יש כניראה גם הרבה אנדרלין. אני למשל אוהב את ההרגשה הזאת. נכון, אני לא מדבר הרבה בעורף על דברים לא נחמדים. למה לדפוק לאנשים סתם את הצורה? אין למדינה הזאת מספיק בעיות ככה?מישהו יכול ביכלל לתאר לעצמו איך ניראה סתם יום משעמם ומזויין בכל מיני מקומות מטורפים בארץ הזאת? הרי כולם כאן חיים על ביטחון,ניזונים מביטחון,מאוננים על ביטחון,וגם מתים מרוב ביטחון.הכל ביטחון.רק מה, לאנשים אין ביכלל מושג מה זה אומר בשטח. מה זה אומר להחזיק את הפלסתינים כמו בגן חיות נעול,או מה זה אומר לדבר דיבורים גבוהים על שלום ויונים וליראות את האכזריות של האוייב,למשל,בינו לבין עצמו.אתה ליפעצים לא יכול להאמין למה שאתה רואה, וזה עוד בתור אחד שפוגש את המוות פעמיים בשבוע. אתה יודע מה הם יכולים ליפעמים לעשות לנשים אצלהם? אתה יודע איך הם שוחטים אותם, למשל אם הם לא בתולות?ואז אתה חושב,אם זה מה שהוא עושה לאחות שלו ולשכנה שלו, אז מה הוא יעשה למישהו שחינכו אותו להאמין שהוא האוייב הכי גדול שלא, נכון או לא נכון,שים את זה בצד. מצב חרא, חבר. וככה זה גם יהיה עוד הרבה זמן. אבל זה גם לא תמיד מדבר אליי, כי אצלנו זה גם כמו כוכב אחר. אלה שנישארים במיקצוע של לוחמים ועושים את זה מהבוקר עד הערב לא חושבים הרבה בקול רם. אני כותב לך את זה בלי שום סיבה של ממש. אני לא מחפש כלום אצל אף אחד כאן. עכשו שאני יותר בעיר בגלל הפציעה,אני מסתכל יותר בעתונים, בחלונות ראווה, באנשים. אנשים זה אנשים בכל מקום. כל אחד לעצמו, בסופו של דבר. אני כבר כתבתי וחינטרשתי הרבה יותר מידי.אולי הקוראים מרגישים כמו קב"ן, אולי לא. אני לא ממש נושא לניתוחים. אני זה אני. ואני ליפעמים עיף. עיף ממילים, ובטח שמתם לב מיזמן שאני כותב חרא ואפילו משעמם. אז אתם לא תיכעסו יותר מידי חברים,אבל כאן ניפרדות דרכנו. זות עכשו הפעם האחרונה שאני עונה. תימסרו ד"ש לעורך ושימשיך לכתוב כמו שאנחנו רצים על הג'בלאות. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |