בתשובה לאיציק ש., 24/08/05 15:19
 |
|
 |
||
|
||||
 |
סטיבן פינקר העלה בספרו How the Mind Works תיאוריה על מקורם של מנהגי הטאבו 1 השונים בנוגע למזון. כידוע, אדם שגדל תחת איסור חמור לאכול מזון מסוים יתקשה לעתים קרובות, פיזית, להכניס אותו לפיו, גם אם הוא רוצה (לא שזה הוכחה לטענה, אבל נזכרתי עכשיו בקטע מתוך הספר "התגנבות יחידים" של קנז, בו חייל צעיר מפר לראשונה בחייו את צום יום-כיפור, ומקיא את כל מה שאכל). היות שאכילה בצוותא היא חלק בלתי-נפרד מחיי היום-יום, והיות שתרבויות 2 שונות מטילות איסורי אכילה שונים, לאנשים, או לפחות לחלק מהם, יהיה קשה "לערוק" מתרבות אחת לאחרת; כך, הטאבו עוזר לשמר את אותן תרבויות שהטילו איסורי אכילה רבים ומורכבים. תיאוריה מעניינת ואף סבירה, בעיני, אבל קצת קשה, אפעס, להוכיח אותה אמפירית באופן משכנע. ________________ 1 מהי צורת הריבוי העברית של המילה "טאבו", לעזאזל? 2 אם אני זוכר נכון, פינקר מתכוון בעיקר לשבטים קטנים של ציידים-לקטים |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
רב מילים http://ravmilim.co.il/ (בתשלום) טוען: טאבו ביחיד, טאבואים ברבים. טיפה מזכיר את: תאו |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סביר בהחלט. אבל מעניין ששוחרי מוזיקה יקפידו לומר בריבוי "צ'לי" ו"קונצ'רטי", על-פי האיטלקית, ובוודאי יעקמו אף על פיליסטינים שיגידו "צ'לואים". ואם כך, סביר גם לומר "טאבוז". כלומר, זה היה סביר אילו "טאבו" הייתה מלה אנגלית במקורה, אבל היא לא. במקורה היא <מפשפש במילון> מטונגה(!). המילון לא מפרט מה הריבוי בטונגאית. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |