 |
|
 |
||
|
||||
 |
כתבת "חלבונים אלה הם הראשונים לפעול בארוע עיצבי". האם ידוע הגורם שמפעיל את החלבונים? אם כן - באיזה מובן הם ראשונים לפעול? או שידוע שיש גורם כזה אבל עדיין לא ידוע מהו? אם כך - חוזרת השאלה למקומה. או שידוע שגורם כזה אינו קיים? אם כך יש פה משהו מאוד מוזר: החלבונים פועלים מעצמם? |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אאל''ט, התעלות היוניות (שהן חלבוניות) מופעלות על ידי שינוי מתח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם ככה, אז אותם חלבונים הם לא הראשונים לפעול, כי קודם להם שינוי במתח. ומה יוצר את השינוי במתח? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה קצת כמו שאלת הביצה והתרנגולת. אאל''ט, את שינויי המתח גורמים כניסה ויציאה של יונים (בעיקר משחק ריכוזים של אשלגן, נתרן וסידן), שמווסת על ידי פתיחה וסגירה של תעלות יוניות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את אומרת שהתעלות נפתחות ונסגרות בגלל שינויי מתח, שנגרמים בגלל שהתעלות נפתחות ונסגרות? זה הרבה יותר בעייתי משאלת הביצה והתרנגולת, כי כאן את בעצם אומרת שהתרנגולת נולדה מאותה ביצה שהיא בעצמה הטילה אותה. אפילו בהוליווד לא מעיזים לעשות סרטים כאלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, ולא. כי שינויים שנוצרו על ידי תא אחד ישפיעו גם על תאים אחרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי את הקפיצה שעשית פתאום להבחנה בין תא אחד ותאים אחרים. איפה דיברנו על תאים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התעלות היוניות נמצאות על דפנות של תאים. אם תא אחד משפיע על תא אחר, זה אומר שלא אותן תעלות יוצרות את המתח ומושפעות ממנו, אלא תעלות יוניות על דופן של תא אחד נפתחות, גורמות לשינוי ריכוזים של יונים בסביבה, מה שגורם לשינוי במצבן של תעלות יוניות סמוכות, וכן הלאה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה טלי יהיה לאורח קל יותר להתחיל את המעגל בגירוי חיצוני. הביצה היא הגירוי החיצוני ושאלת התרנגולת נפתרה. עכשיו משתא עצב סנסורי גורה ע''י גורם חיצוני איפה שהוא בהמשך התהליך מגיעים לאותה תעלה בודדת עליה אנחנו מדברים שנפתחה בשל הפעילות של קודמתה וכן הלאה. הנקודה המרכזית היא לא פעולת התעלה, עליה אין חולקין, אלא שאלת הקווים. ועליה, טלי לא נשמעה תגובתך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אותו גירוי חיצוני - האם הוא מחויב המציאות? שום דבר לא קורה בלי גירוי חיצוני? ומה טיבו של אותו גירוי, האם ניתן לתאר אותו תמיד במונחים של הפיסיקה והכימיה? ולמה (ל' שוואית) בדיוק הוא חיצוני? לתעלת הנתרן? לתא העצב? למוח כולו? לגוף כולו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חיצוני במובן שאולי לא הייתי צריך להשתמש בו. תהליכים רציפים ומעגליים זוכים לכך שאנו בוחרים נקודה כלשהי עליהם ומתחילים ממנה את הדיון. כל אחת מהאפשרויות שהצעת עונה על הקריטריון ''חיצוני''. אני, בתמימותי התכוונתי לחיצוני במובן מחוץ לגוף. אבל עכשיו אני נזכר שאין לי דרך להוכיח כי יש מקום בו נגמר האני ומתחיל מה שמחוץ לאני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בואי נתמקד באותן תעלות שנפתחות על הדופן של התא האחד, הראשון. השרשרת שמתפתחת אחר כך היא מובנת. ובכן, מה גורם לאותן תעלות של התא האחד להפתח? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר להרחיב קצת במה מדובר? ומה גורם לאותן פלקטואציות תרמיות? הלא הן לא מתרחשות מעצמן? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מבין גדול בתעלות סידן או איך שזה נקרא, אבל צריך להבין שכל מיני תהליכים *כן* קורים מעצמם. בעיקר כשמדובר על גודל של תא מודד. תאים חיים בסביב של "רעש" מתמיד כתוצאה מהתנועות של המולקולות שבתוכן. נדמה לי שהפיוניות הללו למעשה נפתחות ונסגרות כל הזמו גם ללא גירוי חיצוני, ומידי פעם, באופן אקראי, קבוצה גדולה יכולה להפתח (או להסגר) בבת אחת. כמובן שבהסתכלות מפורטת מספיק ( ובלתי אפשרית באופן מעשי) היה אפשר לקשור את השינויים הכאילו אקראיים הללו לתנועות דטרמניסטיות של מולקולות בודדות. אף אחד לא מנסה לעשות את זה וכנראה שאין בזה הרבה טעם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי מה השורה התחתונה. יש תהליכים שקורים מעצמם, או ששום דבר לא קורה מעצמו, אלא שבמקרה זה אנו איננו יודעים להצביע על ...על מה בעצם? בוא נניח שאנו יודעים לקשור את השינויים בתעלות הנתרן לתנועות דטרמיניסטיות של מולקולות בודדות מסוימות. אם כך, מה מניע את אותן מולקולות מסוימות? האם הן נעות מעצמן? אתה אומר: "צריך להבין שכל מיני תהליכים כן קורים מעצמם". "dina" אומר לי ששום דבר אינו פועל מעצמו. למי אני צריך להאמין? איך להכריע ביניכם? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל המולקולות נעות מטבע היותן מולקולות. זה נכון למים בכוס כמו לחלבונים במוח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז אתה רוצה להגיד לי שכל המורים שלימדו אותי פיסיקה וכימיה עבדו עלי? כי הם סיפרו לי שמולקולות נעות רק בגלל שפועלים עליהן כל מיני כוחות. נו, לך תסמוך על אנשים. יש עוד דברים שנעים רק בגלל שהם אותם דברים, או שזה נכון רק למולקולות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על מולקולות פועלים כוחות מטבע היותן מולקולות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז התנועה היא בגלל הכוחות או בגלל המולקולות? אין מצב שעל מולקולות לא פועלים שום כוחות? אין מצב שעל המולקולה פועלים כוחות שונים ואפילו מנוגדים כך שהשקול שלהם מתאפס? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תנועה היא אנרגיה קינטית. לכל חלקיק יש אנרגיה קינטית, אחרת התנע שלו יהיה 0, וזה בלתי אפשרי (עקרון אי הוודאות). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך עקרון האי ודאות מבטל את האפשרות לתנע אפס? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תנע 0 ידוע במדויק ולכן המיקום של המולקולה לא מוגדר, כלומר לא יתכן שהיא נמצאת בסביבה מבודדת. באופן מעשי לא ניתן להביא גוף פיזיקלי לתנע 0 כי אז הוא לא יכול להיות במקום ספציפי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מיטב הבנתי, עקרון האי-ודאות מדבר על הוודאות "שלנו" ביחס לתנע ולמיקום. כלומר, הוא אומר ש"אנחנו" לא יכולים לדעת בוודאות שהתנע של חלקיק הוא אפס. אבל מה זה אומר על החלקיק כשלעצמו? כשאנחנו לא מתסכלים עליו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפי הפרשנות המקובלת לתורת הקוונטים, זה לא שאנחנו לא יכולים לדעת בו זמנית את התנע ואת המיקום של חלקיק אלא שהם לא יכולים להיות מוגדרים בו זמנית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם זו הייתה הפרשנות המקורית של הייזנברג? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה אומר שהוא בסופרפוזיציה של כל מיני מצבים, כך שאי אפשר לדבר בכלל על התנע שלו אלא לכל היותר על משהו ממוצע (שאינו יכול להיות אפס בהיותו ממוצע של אלמנטים אי-שליליים). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם מזה ש"אי אפשר לדבר בכלל על התנע שלו" נובע שאין לו תנע? (שאלה כנה, לא מתחכמת). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה מטרתך בשאלה הכנה? זה נראה לי כיוון שיכול לבלבל יותר מלהבהיר. אם לא מוגדר למשהו תנע (כמו במקרה הזה), אז אתה יכול להגיד "אין לו תנע", אבל כשאתה אומר "אין לו תנע" אפשר גם להבין "יש לו תנע אפס", וזה כמובן לא המקרה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשאני שואל שאלות כנות מטרתי, בד"כ, לדעת את התשובה עליהן. לגבי השאלה הזאת, אם לא ברור לך מה אני מנסה להבין, הכוונה היא אם כל הסיפור הזה של התנע ה"משוקלל" והסופרפוזיציות מתייחס להסתכלות שלנו ולמגבלות שלנו בוידוא מיקומושל חלקיק והתנע שלו ברגע נתון, או למשהו שאנחנו מייחסים למציאות "כשלעצמה" (whatever that means). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תלוי את מי אתה שואל. כידוע, יש השואלים את השאלה אם עץ שנופל ביער כשאין אף אחד בסביבה, עושה רעש. אגב, אם טרם קראת את סידרת המאמרים של ירדן על בעיית המדידה, אני ממליץ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(לא חשדתי במניעים נסתרים אצלך; רק רציתי לדעת לאן הולכים, לאור הניסוח הרב-משמעי שבחרת. עכשיו אני מבין.) למיטב הבנתי, זו כבר לא שאלה שקשורה דווקא לעניין התנע של חלקיק בתורת הקוונטים, אלא לפיזיקה בכלל: האם היא מדברת על העולם כשלעצמו, או על הידע שלנו עליו. זו שאלה פילוסופית, בלתי תלויה בפרטי הפיזיקה; והפיזיקאים והפילוסופים נחלקים עליה, או אגנוסטיים. יכול להיות שתורת הקוונטים נותנת לדילמה הזו משמעות קצת יותר גדולה, אבל הדילמה היתה קודם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מודע לכך שהשאלה היא שאלה פילוסופית בעיקרה, אבל במכניקת הקוונטים נראה לי שהיא מקבלת מימד נוסף - כלומר, האם אין כל שאלה בראשם של *פיסיקאים* באם ייתכן, למשל, תנע אפס של חלקיק? והאם הסופרפוזיציות שמדובר עליהן הן רק יצירים תיאורטיים לשם הנוחות, או שיש להן איזו משמעות מעבר לזה? (וכו' וכו' - מכניקת הקוונטים מעלה הרבה מאוד שאלות כאלה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אני מבין נכון את חוקי האי-ודאות של הייזנברג, חוקים אלה ותורת הקוונטית בכלל עוסקים אך ורק בגדלים מדידים. כלומר לא רק שהם קיימים כמושג אלא שניתן למדוד אותם פיסיקלית. החוקים קובעים שיש רמת אי-ודאות מינימלית במדידת זוגות של גדלים כאלו באופן סימולטני. אין שום הגבלה על מדידת אחד מהם ולכן לא ברור לי מנין הצורך להניח שהם אינם ''קיימים''. מה ''ערכו'' של משהו שאינך מודד או שאינך יכול למדוד, היא שאלה חסרת משמעות פיסיקלית. אני נוטה להניח שה''תשובה'' ה''נכונה'' היא שהוא יכול להיות כל ערך שגבולות האי-ודאות מתירים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במידה שהבנתי את תשובתך, הרי אלה דברים שכבר ידועים לי. אבל מה שנשאר לא ברור בעיניי הוא האם האי-ודאות הזו גם היא ''קיימת'' במציאות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שלא צריך להסחף יותר מדי במשמעויות ניסתרות. קודם אולי תסביר מה זה "קורה מעצמו" כדי לסנכרן את עצמנו. כשאני אומר "קורה מעצמו" אני מתכוון שאני לא צריך להניח יד מכוונת מעבר למה שאנחנו יודעים על איך דברים עובדים. מה מניע את המולקולות? השורה התחתונה של כל סדרת שאלות כזאת היא "אנחנו לא יודעים, אבל ככה זה". בדרך יש את חוקי הפיסיקה, שגם אותם אנחנו לא יודעים מה מניע. בעניין למי להאמין, אני ממליץ לך לא להאמין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קורה מעצמו זה גלגול כלשהו של חומר ואנרגיה שלא קדם לו גלגול כלשהו של חומר ואנרגיה. עכשיו השאלה היא - יש דבר כזה או אין דבר כזה? אם אתה אומר שהשורה התחתונה היא שבאורגניזם החי יש דבר כזה, אז אנחנו באותו צד של המתרס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עד כמה שאני מבין, אין משהו מיוחד ב''אורגניזם החי'' שלא קיים בחומר ''סתם''. אם אתה חושב שיש הבדל, לא כדאי לתת נימוקים פילוסופיים, עדיף שתיתן דוגמא ניסיונית, רצוי פשוטה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אתה סבור שאתה חומר "סתם", מי אני שאערער על כך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זאת אפילו לא טענה פילוסופית. אם אני מבין את הרמיזה, אתה אומר שמכיוון שלהיות ''חומר סתם'' הוא מעליב מדי, זה לא יכול להיות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדבר המיוחד בחומר חי הוא הגדלת הסדר לאורך ציר הזמן, גם של הפרט (עד המוות) וגם של המין. או במלים פשוטות - למידה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם מחשב יכול ללמוד, וגם מים שקופאים מגדילים את הסדר שלהם לאורך ציר הזמן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהבתי, אהבתי, אהבתי, מאיפה הופעת פתאום? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מציע שהאורגניזם אינו כפוף לחוקי השימור של האנרגיה והתנע? להצעה הזאת יש לפחות יתרון אחד: היא הופכת את הטלקינזיס למשהו פחות משונה. על החסרונות שלה אין טעם לדבר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המשמעויות הנסתרות שהאורח מחפש הזכירו לי משהו. לא מזמן בדיוק קראתי סיפור מד"ב קצר שאומר שלמולוקולות DNA יש תודעה והן למעשה תבוניות. הרי יש שם כמות עצומה של מידע שאנחנו לא יודעים מה המשמעות שלו; ל DNA יש יכולת חישובית ויכולת להגיב לגירויים חיצוניים; הוא פועל בצורה "ספונטנית" ומחליט ליצר חלבונים כאלו או חלבונים אחרים בדרכים שאנחנו לא הצלחנו לנתח עד הסוף. הסופר הנכבד גם דאג לחזק את אמינות(?) הסיפור בעזרת אזכורים של תאולוגיה נוצרית, מחשבי DNA, מבנה היקום ותורת המיתרים. באמת סיפור בשקל, אפילו העלילה של "טומב ריידר 2: סוד החיים" יותר אמינה מזה. מצד שני, זה מסביר דוקינס קרא לספרו "הגן האנוכי" (ה DNA שלו גרם לו לכתוב את זה, כאילו, דה?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"מצד שני, זה מסביר דוקינס קרא לספרו "הגן האנוכי" (ה DNA שלו גרם לו לכתוב את זה, כאילו, דה?)" בעצם, דוקינס רצה לומר "הגן *הוא* אנוכי", במשמעות "הגן הוא אני". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למרבה הצער דאוקינס אינו דובר עברית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא נראה לי. הוא בחור מאוד אינטליגנטי, לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בו ננסה לעזור לעצמנו. לתעלה יש מנגנונים האחראים על נתינת ההוראה להתחיל בפעולה. לפעמים מנגנונים אלו כושלים ונותנים הוראה גם כשלא מתקימים התנאים שהוגדרו ע''י מתכנן המערכת. קורה, לא כולנו מושלמים. במקרים כאלו אנו נכשלים ואומרים כי המערכת פעלה מעצמה, מה שכלל לא נכון. ובכל זאת, נוח יותר לנהל שיחה מבלי להשגיח כל הזמן שלא לדרוך על משהו שנשאר במקרה על המידרכה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תעלות כאלה אכן נפתחות גם באופן אקראי. זה לא נכון לומר מעצמן, אבל בהחלט יש התפרצויות אקראיות. הן נובעות משינוי מקומי ומיקרי בעוצמת השדה, ולא מגירוי מתמשך. להתפרצות בודדת אין משמעות. צריך להתחולל רצף של התפרצויות. ברוב המקרים התפרצויות אקראיות לא מצליחות לסחוף עוררות מלאה של קווים. לזה אולי נגיע בהמשך. אבל אינני יכול להתאפק מלרמוז כי חלומות מתחוללים בשל משהו שקשור לענין |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלום אורח העסק קצת יותר מסובך. המערכות אינם מערכות שנדלקות וכבות אלא פעם אחת בהפריה ובמוות. עדיף אם כך לדבר על עבודה רציפה. שום דבר אינו פועל מעצמו. אם הבנתי נכון הנקודה המרכזית שראוי לשים עליה דגש היא שאלת התודעה. אלא ששיחותיך בנושא זה היו יותר מידי מסובכות בשבילי. אולי הסבר קצר על המכונה עצמה יקל עליך להסביר לי את הדברים. התודעה וכל אחיותיה קיימים רק מבחינתו של הצופה מהצד. במכונה עצמה יש אינפורמציות מכל הרמות מהרמה הזניחה דרך התת מודע ועד לתודעה, הרצון, וההחלטה. חלוקה זו היא שרירותית ומושפעת מהצורך של הצופה מהצד לחלק את הדברים על פי השלכותיהם ההתנהגותיות. למעשה דומה הארוע במוח להקרנת מקרנים רבים על מסך אחד. ריבוי המקרנים והשונות בניהם עלולה לגרום לכך שהמראה על המסך אינני הגיוני. אלא שהשונות בין המקרנים אינה מוחלטת. יש וחלק מהאינפורמציות עליהם חופף ואז יכול הצופה מהצד לדווח על קטעים מסוימים על המסך שיש להם פשר. הקורטס, קליפת המוח הידועה לשימצה הוא המסך המדובר. עליו מוקרנים כל הזמן זכרונות ונתונים מחוץ למערכת העצבים המרכזית. אוסף הנתונים על הקורטקס שהם בעוצמה שיש לה פשר משודר חזרה לזיכרון ומשפיע על החומר המוקרן שהוא בתורו משפיעה על רמת העוררות של נתונים שונים על הקורטקס וחוזר חלילה. תהליך זה מיצר מציאות המוגדרת על ידנו תודעה. התעייפתי. אני מבטיח להמשיך ביום אחר. אולי אתפתה להסביר את התהליך כולו. מרישום הזיכרון ועד להשפעת פסיכואנליזה על התת מודע |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלום גם לך כל זמן שדיברת על חלבונים, תעלות נתרן, יונים, ממברנות וכו', הבנתי על מה אתה מדבר (גם אם אני חסר ידע מקצועי בעניינים האלה). כשאתה מדבר על מקרנים, מסכים, אינפורמציה, הגיון, פשר וכו', אני לא מבין על מה אתה מדבר. "התודעה וכל אחיותיה קיימים רק מבחינתו של הצופה מהצד" - גם את זה אני לא מבין. כשיש לי כאב שיניים אני מודע לזה מאוד מאוד גם בלי שום צופים. ודווקא על כל התהליכים הפיסיקו-כימיים שאתה מתאר אין לי שום מושג, אלא הודות למחקר המדעי, שהוא הוא הצופה מהצד. לכן הייתי אומר שחלבונים ותעלות נתרן קיימים רק מבחינתו של הצופה מהצד, ואילו התודעה היא נתון ראשוני דווקא של בעל הדבר. מה בדיוק נדלק בהפריה, ומה כבה במוות? ההפריה ניתנת לתיאור מלא במונחים של חומר ואנרגיה (מולקולות, חלבונים, חומצות גרעין, קרומים וכו'), שמקורם ברור לגמרי. קשה לקבל את הטענה שלזיגוטה יש איזושהי תודעה. אין שם אפילו מערכת עצבית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני ממהר ולכן זה חייב להיות קצר ! חלוקת החוויה המדוברת לתודעה מודעות תת מודע ושאר מינים, עליה נאמר כי היא בעיניו של הצופה מהצד. החוויה עצמה היא ארוע אותו חווה מי שעליו אנחנו מדברים, מבלי לומר האם זה המוח או הכתפיים שעליהם מונחת קופסתו של המוח. אלא שחוויה זו אינה נחלקת כפי שנהוג ע"י הפילוסופים. מה שנדלק בהפריה הוא הארוע העיצבי הקווי, שאכן הוא מתואר אך ורק בחומר ואנרגיה. פעילות תעלת הנתן קיימת עוד בתא הזרע ובביצית. אלא שהם עדין חומר ואנרגיה שאינם סדורים באופן המיצג למידה - אל תיסחף, עדין לא אמרתי יותר מחומר. כן אמרתי סדר. אם תהיה סובלני תגלה שהמסקנה מכל מה שיכתב על ידי היא שחלק הרבה יותר משמעותי ממה שאנחנו מכנים נפשי הוא ממש חומר ואנרגיה. לא כמסקנה לוגית ולא כמסקנה פסיכולוגית אלא מתאור המכונה עצמה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי מה שאמרת עכשיו בעניין התודעה - אני מסכים לגמרי. מה זה "סידור המיצג למידה", ומי הוא הסדרן? אני סובלני וגם סבלני, אלא שאני לא יודע מה מידת סבלנותו של המלאך הממונה על כיבוי האורות. אני גם לא בטוח שאתה ואני מכוונים במונח "נפשי" לאותו דבר, שלא לדבר על שאר הנוכחים, ולכן אני גם לא לוקח שום התחייבות לגבי המסקנה שאתה התחייבת לה. אבל אני מוכן לשמוע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מודה לך על השאלה בעניין הסדר ומי המסדר. אני מזכיר לך כי הסדר הזה, הפסים של תעלות נתרן, הוא הזיכרון. אם דברים אלה מקובלים עליך כהנחת הדיון, אנו יכולים להמשיך הלאה. תעלות הנתרן הן רזולוציה גבוהה מידי להבנת הזיכרון. אמנם תקינותן ותפקודן הוא תנאי הכרחי. אך לתעלה הבודדת אין כל מעמד. בוודאי שלרזולוציה גבוהה עוד יותר גם אין מעמד. לא למולקולות, לא לאטומים ולא לחלקיהם וחלקי חלקיהם. הזיכרון מתחיל מקיומו של רצף תעלות המשלים קו המחבר בין סינפסה אחת לשנייה. בו נעבור לרגע אחד לאיבר גדול יותר, לצבר תאים אפורים. אולי קודם צריך להגיד, באי דיוק הנחוץ לדיון, כי ישנם שני סוגי תאי עצב עיקריים. סוג אחד הוא תאים ארוכים מאוד, העשויים להגיע לאורכים של מטר ויותר. תאים אלה מצופים בתאי ציפוי הנותנים להם גם חוזק פיזי וגם עוד משהו. והשניים הם תאים ערומים, הקרואים בשפת הרחוב החומר האפור. להבדילם מהצבע הלבן של חומר הציפוי של הסוג הראשון. שני סוגים אלה מתנהגים באופן שונה לחלוטין ונמצאים במקומות אחרים. החומר האפור מרוכז בעיקר בתוך הגולגולת והחומר הלבן מתחיל בעיקר בתוך הגולגולת יוצא החוצה אל כלל הגוף ומסתיים בתוך איברים שונים. תפקידו הברור של החומר הלבן הוא להוליך אותות מהמוח ואל המוח. ואכן על חלקים לאורכו נעים האותות במהירות הקרובה למהירות החשמל. לעומתו החומר האפור לא מעביר אותות לשום מקום. יותר מכך החומר האפור צבור כמו ערמה של רשת דייגים שנשכחה על הרציף לפני עידנים. כמעט ולא ניתן להתחקות אחר מהלכו של תא בודד. תאים אלה נראים כמו עץ בשלכת שכל שורשיו באוויר, ובהימצאותם ביחד הם נראים כמו מרק אחד גדול בו שלוחה של תא אחד יכולה להיפגש עם שלוחה אחרת של אותו תא מבלי לדעת על מוצאה. סבך זה אינו רלוונטי לתפקודו של תא עצב זה כמצע לאכסון הזיכרון. בוא נקטין את הרזולוציה עוד יותר ונראה גוף שלם. אם לא איכפת לך ניקח את גוף האדם . נראה לדוגמה את העין. שוב, בכפוף לאי דיוקים הנחוצים. במקום כל שהוא בעין ישנו משטח בו מגיעה לסיומה הפעילות האופטית של העין ומתחילה הפעילות העצבית. משטח זה זרוע תאים סנסוריים הנפגעים מפוטונים ומתרגמים אותם לאירוע עצבי. כל תא כזה מחובר לתא עצב מהסוג הראשון. שמוליך את האירוע העצבי לקצהו השני הנמצא בתוך המוח. קצה זה מחובר באמצעות סינפסה לממברנה של תא אפור. האירוע העצבי שהועבר בתא במוליך יעבור לתא האפור וייצר על הממברנה שלו קו של תעלות נתרן. קו זה יסתיים בסינפסה אחרת שתעביר את האירוע לממברנה של תא אחר. לכן הלאה. דמיין לעצמך עכשיו כי לא תא אחד מוליך אות אלא מאות מיליוני תאים מוליכים השזורים כאגד עצבי מעבירים בו זמנית אותות לתוך ערמה של תאים אפורים כאשר כל תא מוליך מחובר בסינפסה לנקודה אחרת על הממברנות של התאים האפורים. זכור, אין מדובר באירועים עצביים מקריים אלא בצרוף מיוחד המייצג את האינפורמציה שנוצרה במערכת האופטית של העין ואשר הפעילה את התאים הסנסורים על אותו משטח בעין. "ערמת" הקווים שנצרבה בתאים האפורים מייצגת את הצרוף המיוחד הזה. כל זה, כמובן, איננו מדויק. הייתה זו טעות לבחור בעין כדי להסביר את הדברים וזאת בשל האזור האופטי שעל הקורטקס המסבך את העניין. אבל, אם תחשוב עכשיו על סטירת לחי, הצליל שלה באוזן, והפרצוף של המניאק שנתן לך את הסטירה, ותראה את כל התאים המוליכים צורבים קווים על התאים האפורים הרלוונטיים תבין למה אתה לא מצליח לשכוח את הסטירה. מאוחר יותר נברר מדוע הופעת הפרצוף שלו בחלום גורמת לך להתעורר בבהלה. ובכן, אנרגיה וחומר כפי שאתה אוהב, נפגשו עם מערכת העצבים ויצרו סדר חדש של תעלות נתרן על פני הממברנות של חלק מהתאים האפורים במוח. כיוון שגם החומר וגם האנרגיה לא היו מקריים אלא כללו סידור מסוים בתוכם ( גודל הכפה של המניאק כיוון הסטירה עוצמת חיוכו, מועד הופעת החיוך ביחס לכאב – כל אלה הם סידור ). סידור שהוא שונה מסטירה קודמת שקיבלנו, כיוון שכך כל אחת מהסטירות מייצרת סידור אחר של תעלות נתרן המייצג אותה ואותה בלבד. עכשיו אתה יודע מה התכוונתי כשאמרתי סדר מייצג וגם מי מסדר. אבל עדין רחוקה הדרך מכאן אל התודעה. בחיי שזה מעייף. אני הולך לנוח, אני מודה לך על הסבלנות. עוד נזדקק לסובלנות. אני עוד חייב לך בעניין הנפש. לא צריך התאמה בין כוונתך במילה לכוונתי, וגם לא בכוונת כל השאר. הבנת המכונה תענה לכל מי שמשתמש במילה נפש לא משנה לאן כיוון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מודה לך על ההסבר המפורט, אבל מבחינתי אתה מתעייף על סתם. כל התהליך שתיארת כאן לא ממש מעניין אותי. אני מתעניין רק בנקודת ההתחלה שלו. במקרה של סטירה או ראיה ברור לי איך הוא מתחיל (ובעצם - אין פה שום התחלה אלא רק המשך). במקרה שאני רוצה להרים את ידי והיא מתרוממת לא ברור לי איך זה מתחיל. אני חושב שאם תתאר את הרצון שלי במונחי חומר ואנרגיה (מולקולות וכאלה), כפי שניתן לעשות בקלות לגבי הסטירה והראיה, תהיה בכך משום תשובה. מה שעוד לא ברור לי, ומעניין אותי, זה איך הסידור של תעלות הנתרן במוח שלי יוצר אצלי את החוויה של הראיה. גם על פני סרט הצילום של המצלמה יש סידור מאד מיוחד של המולקולות, או היונים או מה שזה לא יהיה, אבל המצלמה לא רואה שום דבר. מה מקור ההבדל? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני באמת מתעייף. אם כוונתך בשאלת ''איך זה מתחיל'' היא להתחלת הכל. כמו שאלת מה היה לפני המפץ הגדול והאם יש אלוהים אז באמת התעייפתי לשווא. אבל אם כוונתך להתחלת הרצון, במובן של התחלה, שכל מה שקדם לה לא רלוונטי, כמשמעותו בשפה הפשוטה, אז דווקא נחמד לי להתעייף. כדי לענות על שאלתך הספציפית בעניין המצלמה אני מדלג על מספר תשתיות ועונה חלקית. בניגוד לסרט הצילום ולדיסק הקשיח, המוח מנהל מערכת קשרים עם הגוף המאפשרת לו לשנות את המצב הפעילות השוטפת של הגוף כתגובה לתהליכים העצביים בתוכו. קצב פוטנציאלי הפעולה וקצב השתנות הקצב מפעילים בלוטות הפזורות במקומות שונים בגוף וגורמים להם להפריש חומרים שונים חומרים אלה משנים את אופן פעולת האיברים לידם הם נמצאים. לדוגמה העלאת קצב הלב ועוד כהנה וכהנה שינויים. שינויים אלה מדווחים למוח ע''י המערכת הסנסורית והם חלק מהחוויה שאתה מדווח עליה. בשלב זה ההבדלים בינך לבין המצלמה הוא שהיא חווה חוליה אחת ולא מדווחת עליה ואילו אתה חווה שרשרת שלמה ומדווח עליה לעצמך ולי. היא מסדרת את המולקולות בזיכרון ואתה מסדר פעמיים. פעם אחת בזיכרון, לתמיד, ופעם אחת בקורטקס למשך פחות משליש שנייה. ( כאן אני רומז על מה שמוכר מהמדע הפופולרי כזיכרון לטווח קצר וזיכרון לטווח ארוך ). מי שחווה את החוויות אינו הזיכרון אלא הקורטקס, זהו נינט עומדת להופיע בגמר בגני התערוכה, יש גבול. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |