בתשובה לקהלת, 28/08/05 20:35
 |
|
 |
||
|
||||
 |
היה לא מעט זמן שלפליאתי, וכך גם רוב אלו ששרתו איתי במילואים, הם היו יחסית שקטים. שוחחנו על כך פעמים רבות וניסינו לנתח מדוע. היו בינינו שאמרו שהם יבשילו למאבק שלהם. הרי מה שהיה צריך לקרות זה קצת מאבק. ברגע שהתחילו ואנחנו הגבנו בקשיחות, החלה הספירלה לטפס. תוסיף לכך את המצוקה הכלכלית שהיתה אצלם במהלך שנות ה-80 ותגיע לאינטיפדה הראשונה.והכל החל מלמטה- בלי התוניסאים שהבאנו ואליבא דקוהלת גרמו לכל המהומה. באינטיפדה הזאת, הפלסטינאים עברו פזה. כל מי שחושב שאם היינו עושים כך או אחרת- היינו במצב כמו בשנות ה70 -טועה. אולי אם לא היו בכלל התנחלויות זה היה נכון. כל זמן שהם רואים שההתנחלויות גדלות כל הזמן- הם מרגישים שאין להם מה להפסיד. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
דר' מאיה רוזנפלד כתבה את הדוקטורט של על דהיישה. היא מציינת שם שבמשך תקופה ארוכה הייתה תחושה שהייאוש פחות או יותר אוכל אותם, ואין להם כל דרך לצאת ממנו. ואז, ב-1987, הם פתאום לקחו את עצמם בידיים, והתארגנו לאינתיפאדה. כאילו דם חדש זרם בעורקיהם... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מכיר את העבודה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |