בתשובה לדובי קננגיסר, 21/08/01 3:42
הבו לי עירום ואצהל 32746
מצטער, אכן לא הבנתי את האנלוגיה נכון.

ישנם מי שישבחו כל דבר שהכותרת שירה תופיע מעליו, ישנם מי שיקטלו כל פריט שכזה, כשם שישנם אמנים שיוצרים יצירות מופת בהיסח הדעת, כלאחר יד, וללא כוונה אמיתית מאחורי הדברים.

האמן מאבד את הבעלות (הרוחנית, לא במובן זכויות יוצרים) על היצירה לאחר שפרסם אותה, הקורא אמור לפרש אותה עבור עצמו ולהסיק מפירוש זה מה ערכה, הסובייקטיבי במאת האחוזים, עבורו.

כמובן שכולנו מתייחסים ליצירות מסוימות בתור יצירות מופת, משום שכך נהוג ומקובל בתרבות שלנו, וכולנו חולקים איזשהו קאנון תרבותי בסיסי (לעיתים קרובות תת-מודע, או עקיף, כפי שאני אוהב לטעון, יצירות מופת הן היצירות שהכי מעט אנשים קראו והכי הרבה אנשים יודעים לפרש ולתמצת אותן).

הצבת גבולות לשירה? מדוע?
מקסימום בוא נגדיר זרמים לפי נושאים, תקופות, מקומות או אמצעים טכניים (חריזה, משקל, מספר בתים, מבנה וכן הלאה).
למה לנו לרצות להגביל את היוצרים וליצור קודקס המגדיר במדויק מהי שירה?
כמו השירה עצמה, גם ההגדרה של השירה לוטה בערפל.

מי שמחפש רק את ה"מסר" שבשירה, ומתעלם מההשפעה הרגשית שלה, מפספס, לטעמי, את חווית הקורא, ופונה מיד לחווית המבקר האקדמי - חוויה רבת ערך ומעניינת לכשעצמה, אך משנית לחוויה הראשונית של הקריאה.

בכל אופן, מקווה שהתשבוחות לא מנעו ממך מלהמשיך לפזר את הגיגייך לכל עבר, ושלא תרשה למישהו לומר לך כי מה שאתה עושה איננו "שירה".
הבו לי עירום ואצהל 32747
יש לי הערה קטנה, שנוגעת לכך שהאמן מאבד את האחיזה, ולפי ההבנה שלי את שאתה אומר, זה אומר שהאמן לא רלוונטי ליצירה (אין לי ניסוח פחות מטופש. הצעות יתקבלו).

אני רוצה לתת דוגמא.
יש מישהי שבטוחה שהיא ציירת מופתית. היא מציירת משולשים, עיגולים ושאר צורות גיאומטריות, ויש לה אפילו פסיכולוג שמאשר לה את העבודות ומסביר לה מה היא ציירה (כך!).

מכל בחינה, הציורים שלה חסרי ערך בעיני. הם גם לא אסתטיים. אבל הם ציורים מופשטים, וקשה לי לקבוע שהם חסרי ערך באופן כללי, גם בגלל שישנם ציירים מפורסמים וגדולים שציירו לא פחות מופשט.

(אולי ציור מופשט מקביל לפואטיקה, וציור יותר ריאליסטי לפרוזה?)

מולה אני יכול להציב את מונדריאן. אתם בטח מכירים את הציורים המפורסמים שלו - פסים אנכיים ואופקיים שחורים, כאשר חלק מהמלבנים הנוצרים ממולאים בצבעי יסוד.

ההבדל הוא האמן עצמו, וזה, חד משמעית, משנה את ערכה של היצירה. אותה אישה הייתה יכולה לצייר את הציורים של מונדריאן (או שלא. ניתן להבחין בחוש מידה ובאינטליגנציה בציורים שלו, לדעתי). ולמה?

כי מונדריאן לא התחיל מציורים מופשטים. הוא יכול לצייר. התמונות המפורסמות שלו הן סיומו של תהליך (וסיום שנמצא רחוק מאוד מההתחלה, דבר שנדרש לו אומץ) של הפשטה.

כי אומנות היא בלתי נפרדת מהאמן. לפעמים זה אקסהביציוניזם, לפעמים זו מבוכה, לפעמים זו שאלה - אבל היא תמיד דנה בו, אם כאובייקט או כסובייקט, ולפעמים אפילו לא בתור הנושא הראשי.

כלומר - מונדריאן מצייר *הפשטה*, ואותה גברת מציירת *מופשט*.

וההיסטוריה של האמנות של האמן, או כל דבר אחר באמן, היא באמת סיבה מספקת לכך ששני ציורים דומים יהיו בעלי ערך אומנותי שונה.

(ואני יודע מהן ההשלכות. קדישמן יכול למכור עציץ בעשרת אלפים דולר. המחיר, אגב, הוא כבר פונקציה של המתבונן. המתבונן יקנה את הציור של מונדריאן ואת של אותה בחורה (אם היא תצייר דבר דומה) באותו מחיר, אם הוא לא מודע להבדלים הרעיוניים בניהם. אבל זה לא משנה את העובדה שהציור של מונדראין הוא אמנות, והציור של הבחורה לא)

ואולי ניתן להשליך בחזרה על השירה את כל מה שכתבתי פה.
הבו לי עירום ואצהל 32749
אני מסכים איתך כמעט לגמרי.
בבואנו לבחון יצירה - גם במישור הרגשי (המנותק, לכאורה, משיקולים חיצוניים) וגם במישור האקדמי, הביוגרפיה של האמן ומידע מוקדם עליו הם קריטיים ביותר, ובמובן הזה ממשיך האמן ל''השפיע'' על יצירתו גם לאחר ששחרר אותה לחלל הפומבי, אך במובן אחר היא מנותקת ממנו, שכן זכותו של כל אדם להגיד כי יצירתה של האישה מעוררת בו רגשות עזים יותר מיצירותיו של מונדריאן, וכל הטיעונים הלוגיים שבעולם (''הוא עושה הפשטה, היא עושה ציור מופשט'' וכו') לא יוכלו לסתור את האבחנה הפשוטה, אך החדה כתער, הזו.
הבו לי עירום ואצהל 32765
הצבת גבולות לשירה פשוט משום שגבולות אלו כבר קיימים. אם אגיש לך ספר, נגיד - ''אירופה מאז נפוליאון'' (אל תשאל...), בטוחני שלא תקרא לו בטעות ''שירה''. ברור לכל שספר כזה אינו שירה. אפילו אם יבוא דיוויד תומסון, מחבר הספר, ויטען שמדובר למעשה בפואמה, אתה (או אני, לפחות) לא נקבל את הטענה הזו. אין שום דבר בספר הזה שיגרום לנו לחשוב שהוא פואמה.
אז קל להגיד מה זה לא פואמה. לטענתך, לעומת זאת, בלתי אפשרי להגיד מה זה כן פואמה - כי כל דבר יכול להיות פואמה. סתירה. או, אם לחזור על דברי ממקודם - הגדרה שכוללת הכל אינה מגדירה דבר.

במילה מסר, אגב, נכלל, כמובן, המסר האסטתי, או הרגשי, ולא רק זה האינטלקטואלי.

בנוגע למה שנאמר בהמשך הדיון - בדומה להבדל בין מי שמצייר הפשטה לבין מי שמצייר מופשט, ניתן לדבר על מי שכותב באופן אניגמטי מתוך בחירה, לבין מי שכותב באופן לא ברור, או בין מי שכותב בשפה רזה, למי שאינו מסוגל לכתוב בכל משלב אחר.
הגנה על השירה 32957
פרסי ביש שלי כתב קונטרס בזה השם (תורגם לעברית לפני כעשרים שנה) ובו הוא ניסח את הגדרותיו ואפיוניו לשאלה מהי שירה ומהו שיר.
התשובה לשאלה הזו היא חמקמקה ביותר וספק עם אי פעם אפשר יהיה
להגיע לאיזו הסכמה אהדדית.

האיפיונים ששלי נתן הם ממיטב ההגדרות של הרומנטיקה אבל אפשר להשתמש בהם כדי לנסות לתפוס גם את צלופח השירה ההמודרנית. כמו מבחינת מה זה לא אליבא דשלי אפשר ללמוד מה זה כן במקומותינו ובזמננו.

שלי מבחין בין שני אספקטים של הפעילות המנטלית, ההגיון שמקטלג,
ממייו ומסנטז את הידוד והדמיון שנותן ערך לכימות ההגיוני, והוא כוח
השירה poetry. היא מן המילה היוונית המציינת עבודה, אם זכור לך
מאמרי על האופרה. השירה היא צורת הביטוי של הדמיון .
הקלסיקה והרומנטיקה דרשו מהמשירה לא רק הרמוניה אלה גם מלודיה.
היינו, לא רק את הצד הטכני אלא גם את האסתטי הבילתי ניתן לכימות.

כמובן שבמאה השנים האחרונות נשברו כל הכללים הללו בכל תחומי האמנות אבל עדיין אפשר להתייחס לשבירה הזו ביחס לקריטריון הקלאסי. הרי יש קו ברור המוביל מהציור של, נאמר, דוויד הקלאסיציסט, לדלקרוא על פרשת הדרכים האימפרסיוניסטית וממנה למאנה ומונה האימפרסיוניסטים ומשם לקנדינסקי ופולוק - זהו מומנט הרחבת הגבול אל מעבר לידוע לאותו זמן, שבירת המוסכמות והכללים אך תוך שמירת דבר מה קבוע - היושרה והאמינות שהאמן ויצירתו מקרינים - זה מה שעומד במבחן הזמן. (הבאתי דוגמה מהציור כי זה יותר מוחשי)

לפי שלי אפשר לטעון שהשפה החלה כחיקוי של המציאות, נהמות וקולות. ממנה עברנו לאבסטרקציה של החיקוי (הרובד האינטלקטואלי?) ואולי אפשר לראות בשירה כחיקיו של החיקוי - מעל להפשטה הכמעט מוחלטת של המציאות שהשפה מציעה לנו, השירה מפשיטה, מלשון אבסטרקציה, את השפה.

לכן, כל מי שנותן פרוש נוסף ומאחיה את השפה נחשב למשורר. שלי טוען שללא המשוררים שחומרי עבודתם היא השפה וכלי העבודה היא המטפורה, ללא המשוררים אין תוחלת לשפה שתגווע לצרכי אינטראקציה בין אנושית .לכן, אני אומר, אפילו האדם הפשוט שמביא אותה בסלנג קטן וחדש יכול להחשב כמשורר. שוב, משורר איננו רק זה הכותב ומפרסם אלא זה המשתמש בשפה ומרחיב אותה. כל שאר האנשים ושאר המקצועות ניבנים על השפה שמתהווה דרך השירה.

אבל לשירה בש' רבתי יש גם דרישה של צניעות וצימצום. השפה השקולה והמדודה בניגוד לרחבות הפרוזאית של הסיפורת, מאפיינת השירה ומאפשרת לתת לנו שפה ולקסיקון חדש. אנמם יכול להיות הסטוריון שישתמש בשפה שירית אבל הוא איננו משורר כי חומריו הם מסמכי ההיסטוריה ולא השפה, הדמיון והאלגוריות. למרות ששלי מהלל את הרודוטוס וליווי כמשוררים, משום השימוש שלהם בהדמיות והנפשות חיות.

ההבדל בין סיפור לשיר הוא מצד ההגיון - רומן מוא קטלוג של ארועים, של סיבות ומסובבים, עלילה בעלת הקשרים בזמן (אפילו אם זה לא ברור ומעורפל) ואילו השירה היא פרי דמיון היוצר ואיננה מטביעה איזה תחושה של קשרים סיבתיים של המשכיות. הזמן הוא עוד קריטריון לאבחנה בין שירה לפרוזה. הזמן הוא אויב הרומן - ממרחק שמן העלילות מאבדות את אמינותן וקיסמן ומה שנראה מעניין ויפה לסופר ימי הביניים ישעמם אותנו. השירה תמיד מגלה לקורא אותה, מעבר לזמן, התפתחויות חדשות ולכן הזמן הוא זה שתןמך בשירה. השירה מכריחה את הקורא להיות שותף במעשה היצירה, בשומה להגדרה העמוקה והנפלאה של דוד אבידן.

הפרוזה זקוקה לשלד תומך, יהה זה העדין והדק ביותר אך השירה משוחררת מהתלות הזו וחופשייה להביע עצמה ללא צורך פרוזאי בדמויות, סיבה ומסובב, עלילה, הקשר זמן או מקום וכיוצא באלה. אני לא אומר שאין הפרוזה מביעה רעיונות, דמיון ושימוש והרחבה של השפה, אך היפרוזה תלויה בדבר.

כמו כן, אין השירה מוגבלת לצורה חזותית מסוימת, למשל שורות קצרות. ראה לדוגמא את הפואמות הקטנות בפרוזה של בודלייר הסימבוליסט הבתר-רומנטיקה.

אם אנסה לסכם את מה שאני יכול למשוך מתוך הדעות הרומנטיקאיות של שלי הרי השירה ממלכתה וחומריה הם הרעיונות, הדמיון המאוגדים בשפה. אין היא כבולה בדרישה לאיזו אחדות מסיומת, הכלים שלה הם המטאפורה והאלגוריה לניגזרותיהם והזמן הוא משרתה.

ומעל הכל, הזמן כמנפה הגדול של היצירה שמקרינה יושרה, אמינות ושאיפה
לאמת הפנימית של האמן או החיצונית של הקורא.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים