בתשובה לאלכסנדר מאן, 22/08/01 3:08
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לא פסקתי לגבי תקניות, אלא טענתי לגבי מקובלות, טענה שעלה בידי להוכיחה היטב. אעיר כי למרות שבעברית המדוברת בישראל יש נטייה להשתמש ב''לא'' היכן שצריך להיות ''אין'', הרי שבכתיבתך יש שימוש ב''אין'' היכן שדווקא ''לא'' הוא המקובל (ושוב, אינני פוסק לגבי תקניות). דוגמא לכך קראתי באחת מתגובותיך אתמול, אך כרגע אינני זוכר אותה. נ.ב. כבר ביקשתי שלא לכנותני ''מר פטל''. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מיץ יקר, אנא קבל התנצלותי המלאה על השימוש בתואר 'מר', אשר נעשתה בתום לב ובכבוד הראוי. יחד עם זאת אבקשך להמציא מראה מקום מדוייק של טענתך זו כלפי 'אחת מתגובותיך אתמול' כהגדרתך. אזכירך כי כל המנעות מצידך מהבאת מראה מקום שכזה הינה ספקולטיבית ובלתי מדעית בעליל. אוסיף ואציין כי קביעתך בין ה'תקני' ל'מקובל' אינה מקובלת, בלשון ההמעטה, על פילולוגים ולינגוויסטים מקרב סגל המחקר של האקדמיה ללשון עברית בירושלים. בכבוד א. מאן |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התכוונתי לתגובה זו: לניסוח "הפרדה זו הינה [...] אך *אין היא תוכל* לצאת אל הפועל". דומני שדוברי העברית כשפת-אם בישראל, רובם ככולם, היו מנסחים "היא לא תוכל". בניגוד לזמן הווה, בו בהחלט היו מתקבלים גם "אין היא יכולה" וגם "היא לא יכולה". לעניין "תקני" לעומת "מקובל", אני עושה שימוש במושגים אלה במשמעותם הנאיבית, שאני מקווה שהיא נהירה לך. אם יש צורך להסביר - אעשה זאת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השימוש ב"אין" לשלילת עבר/עתיד אינו תקני ואינו מקובל, פשוט מאוד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מר לוינסון הנכבד, שלילת העתיד בצורת שם הפועל (Infinitive) בשפה העברית אפשרית ותקנית - בהתאם לחומר המצוי בידי - גם אם אין הדבר 'מקובל' 1. יש בדעתי לפנות בזאת לאקדמיה העברית על מנת לקבל תשובה סופית בנדון. בידידות א. מאן 1 הגדרתך הנוספת בדבר ה'תקני' וה'מקובל' אינה תופסת כלל, היות ואף בתחביר (Syntax) ישנם וקיימים חוקים ברורים ומסויימים, גם אם באוזן צברית ו'גזעית' נשמע ומתקבל ניסוח מסויים כניסוח קאנוני ומיושן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלכסנדר, בענין שלילת העתיד: אם התכוונת לצורות כגון "אין לכתוב", אתה צודק, התכוונתי לצורת "יקטול" בלבד. בענין ההבחנה בין הלשון ה"תקנית" וה"מדוברת" - ההבדל קיים והוא די ברור, בהתאם להגדרות שנתתי. אין שום קשר בין זה לבין "צבריות"/"גזעיות" כלשהי. אין לנו (כאן אני מדבר כמייצג הבלשנות) קובץ חוקים ממצה של אף שפת אנוש טבעית. אנשי התחביר בעולם מנסים לבנות תיאוריה תחבירית של השפה, והסוף לא נראה באופק. כללים של שפה אמורים לקבוע לכל משפט אפשרי האם הוא דקדוקי או לא. מה שבדרך כלל מצוי בספרים המתארים שפה זה אוסף מבנים ותיאור שאף פעם אינו ממצה של השימוש במבנים. ובענין שפתך המיוחדת: אם אתה דובר ילידי של עברית, אתה תמיד יכול לטעון שיש לך דיאלקט מיוחד. דמיטרי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דוגמא נפלאה מפונולוגיה לתופעה בשפה המדוברת אשר לא תמצא התייחסות אליה בספרות האקדמיה: ההבדל בהגיה בין המלים "שמרתי" ו"ירדתי". "שמרתי" נהגה "shamarti". "ירדתי" נהגה "yaradeti", עם הכנסת תנועת "e" בין d ל-t. אם ספר דקדוק כלשהו טוען שהמלה הזאת נהגית בעברית מודרנית "yaradti" (כי הרי הדל"ת מנוקדת בשווא נח), הריהו טועה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני דווקא אומר yaradti... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנסה לפרש טיפה את המושגים של מיץ פטל: "תקני" - נכון עפ"י קביעת האקדמיה ללשון העברית. התקניות קלה מאוד להגדרה בפונטיקה ומורפולוגיה, אך די בלתי-אפשרית בתחביר. כמה כללים שלא תכתוב, תמיד יהיה משפט חוקי לפי כל הכללים ש"לא נשמע טוב". "מקובל" - דקדוקי בעברית מודרנית עפ"י שיפוטי דובריה הילידיים. בדרך כלל, הדוברים לא חולקים בענין דקדוקיות משפט נתון. אם כמה דוברים אומרים שהמשפט אינו דקדוקי, מקבלים את קביעתם. בתור הדוברים של השפה, אין הם צריכים להצדיק את קביעתם בעזרת כללים כלשהם, שכן אלו נמצאים בראשם בחלק האחראי על השפה, ועצם פסילתם את המשפט מראה שיש כלל כלשהו האוסר אותו. האבחנה מקובלת על כולם, שכן ההגדרות פשוט שונות. ההבדל הוא שבעוד הבלשנות המסורתית (האקדמיה ללשון העברית) מתמקדת ב"תקני", הבלשנות המודרנית (אוניברסיטת ת"א) מתמקדת ב"מקובל" כנושא למחקר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למספר את התגובות? | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |