בתשובה לאסף שרעבי, 20/08/01 21:48
אנתרופולגיה גנרטיבית 33087
אסף,

לא היתה לי כל כוונה להוציא לפרייר את הרוח מהמפרשים כי אם ללמוד מה שניתן ללמוד מתוך המיזם שלו על היחס בין האדם לחפציו.

התייחסותך ל"פחד" כמניע הנסתר מאחורי הפעילות התרבותית של ה"קולא" הזכירה לי את גישתה של אסכולה אנתרופולוגית הקרויה "אנתרופולוגיה גנרטיבית" (Generative Anthropology). איני בקיא במיוחד בתחום זה אך אפרט כאן בשורות אחדות את ההיפותזה שעליה מבוססת שיטה אנתרופולוגית זו:

האדם מוגדר לפי פרדיגמה זו ע"י עקרון החיקוי. עקרון החיקוי האנושי, בניגוד לחיקוי בקרב כל היצורים האחרים, יוצר יריבות המאיימת על הישרדות המין האנושי עוד יותר מכוחות הטבע החיצוניים. השפה, המאפיינת את המין האנושי, הופיעה רק משום שלא היה די באופני אינטראקציה טרום-אנושיים, לשמור על המין מלהכחיד את עצמו.

בדרך כלל בני האדם מחקים זה את פעולתו של זה, אולם ביחס לאובייקטים (חפצים) נבדלים; אתה קוטף תפוח, אני רואה אותך, אני קוטף את התפוח שלי. אולם במהלך התעצמות תהליך החיקוי מגיע הרגע ששנינו מעונינים באותו הדבר עצמו. נוצר משבר בתהליך החיקוי ומתחולל עימות: שנינו חושקים באותו אובייקט. הפתרון הוא להעביר את תשומת הלב מ"השחקן האנושי" לחפץ. אף שהחפץ אינו ניתן לשכפול, ניתן לייצגו ע"י הסימן של הלשון האנושית. פעולת ניכוס החפץ שהגיעה למשבר, הופכת לסימן לשוני מייצג. כלומר, ייצוג החפצים, מושאי התשוקה, באמצעות הלשון, דוחה את "משבר תהליך החיקוי".

מנקודת מוצא זו מנתחת האנתרופולוגיה הגנרטיבית היבטים שונים של חיי החברות האנושיות: דת, מנהגים אמנות וכו'. אתה יכול למצוא פרטים נוספים על שיטה אנתרופולוגית זו באתר של אוניברסיטת UCLA, הקישורית שלהלן תפנה אותך להקדמה קצרה בנושא:
מעניינת במיוחד התפיסה של "האסתטי" ע"פ היפותזה זו: הסימן הלשוני מייצג את החפץ, אולם בדמיונו של כל יחיד, ב"עולם הייצוג הפנימי שלו", מופיע החפץ כשלעצמו, בלתי תלוי בתיווך של הסימן הלשוני. וכך היחיד נע ונד בין החשיבה על הסימן המציין את החפץ ובין החשיבה על החפץ שמציין הסימן; האנתרופולוגיה הגנרטיבית מכנה את התנודה הזו בין החפץ למסמנו, "התוצא (אפקט) האסתטי". תנודה זו היא חוויה ישירה של "פרדוקס החיקוי", המייצר מתח מתמיד בין התשוקה לדבר לבין סימונו.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים