בתשובה למיכאל, 05/09/01 16:31
דחיית עישון ללא פאנטיות 34140
(כתבתי הודעה ארוכה ומנומקת, אך לצערי מוזילה קרס באמצע. מנסה לשחזר מהזיכרון...)

תיאוריה נחמדה. הבעייה היא שבסופו של דבר, המעשן פוגע גם במי שסבלו הנו פיזי לחלוטין (לא שסבל פסיכוסומטי סובל פחות).

אימי, חולה במחלת ריאות בשם ברונכיאקסטסיס, וכרתו חלק מריאתה בעקבות המחלה. לא, המחלה הזו במקרה שלה לא נבעה מעישון (היא לא עישנה מעולם), וכנראה גם לא משהייה ליד מעשנים.

עם זאת, שהייה ליד מעשנים, גורמת לה סבל פיזי גדול, והתעטשויות קיצוניות וחזקות במיוחד המלוות בשיעול (למעשה, מדובר בסוג של התקף אסתמה).

מספיק פעמים ראיתי אותה סובלת מאוד כשמישהו מדליק סיגריה (היא אפילו לא ראתה את הבן אדם) במרחק כ-‏10 מטר ממנה, והמעשן, אם בכלל קישר בין הסיגריה שלו לבין תגובתה, פשוט פורץ בצחוק, כי התגובה שלה נראתה לו משעשעת.
גם אם אינו צוחק, בדרך כלל קשה מאוד לשכנע אותו לכבות את הסיגריה (גם אם הוא מעשן במקום אסור).

ומה רצית? הרי המעשן חושב שהיא "עושה הצגות", ולה אין דרך להוכיח לו אחרת (האם הוא ידרוש ממנה שהיא תראה לו את הצלקת בחזה מהניתוח?).

אני לא בטוחה כמה אפשר לסמוך על סרטי קולנוע מסחריים משנות ה30 וה40 בקשר לכמות המעשנים (היו אז הרבה פחות הגבלות על פרסומת סמוייה, וחברות הטבק ניצלו אותן היטב), אבל אני יכולה להגיד בבירור שאילו היא הייתה חייה בסביבה כזו, היא לא הייתה שורדת זמן רב.

חבל שגם במאה ה-‏21, היא צריכה לעבור סבל כזה בגלל התמכרויות וחוסר התחשבות של אחרים.

אגב, אני עישנתי פעם (במשך חמש שנים, הפסקתי לפני למעלה משנתיים), אולי לא הרבה למדי (כחצי קופסא ביום) אבל אני יכולה להעיד שבהחלט ניתן לשלוט ברצון לסיגריה, ושבעייה בריאותית של אחרים קודמת, ללא כל ספק, מההנאה הפרטית שלי מעישון.
הצדקה מול צדקתנות 34144
נכון, העישון מזיק, ובמקרים מסוימים כמו זה שאתה מציין נזקו ומנת הסבל הנגרם עלולים להיות גבוהים במיוחד. עם זאת, אין מדובר בציבורים רחבים תוך אי-תלות בנסיבות הספציפיות (כגון כשהמעשן מרוחק - ניסיתי להפריד בין הנזק האמיתי ובין התופעה הקבוצתית הנתלית בו כעילה לביטויי שנאה). תופעות רבות אחרות, חלקם "ניטרליות" בדרך כלל, עלולות לגרום סבל במקרים פרטניים:
למשל תנועת כלי רכב מהירה או אף אדם המנפף בהתרגשות בידיו במהירות, במקרה של חולה אפילפסיה. במקרים כאלה, גם הפניה להפסקת מקור הסבל צריכה להעשות על בסיס פרטני.
אבל כאן עלולים אנו, כפי שציין אחד הכותבים, להתקל בתופעות אטימות ובריונות שאינן נפקדות במיוחד ממחוזותינו. אני זוכר מקרה בו לפני שנים רבות, עלתה באיטיות גברת קשישה אחת לאוטובוס, והנהג החל "לזרזה" באמצעות סגירות ופתיחות חלקיות של הדלת הפנאומטית, תוך דחיסת אוויר קולנית (האוטובוסים של דן של פעם).
"אני סובלת ממחלת רגלים קשה, אדון נהג. בבקשה --" התחננה קורבן הבריונות.
"אז אל תקחי אוטובוס גברת, קחי אמבולנס" חרץ הנהג את משפטו בתערובת סחבקיות ונחרצות, לתרועת צחוקם של הנוסעים.
סביר שנורמות אי- סובלנות צדקתנית עשויות לתרום אף הן את חלקן להגברת תוקפנות צפה הרסנית (Free floating hostility) שאינה נדירה במיוחד במקומותינו.
הצדקה מול צדקתנות 34148
אין לך מושג קלוש כמה שאתה מרגיז אותי. "נתלית בו כעילה לביטויי שנאה"! לא פחות.
הקשב-נא: יש לך מנהג מגעיל ומסריח, שגורם לאנשים נזק ממשי. תפסיק לתרץ את זה בשנאה שלי. הבעיה היא בך, לא בי ובשכמותי.
הבעיה באנלוגיה שלך לאישה באוטובוס, היא שבמקרה זה הקורבן הוא זה הבריא, ודווקא הבריון הוא החולה.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים