 |
משקיעים (וורן באפט הוא המפורסם שבהם) ורו"ח טענו (מאמצע שנות ה-90, וביתר שאת עם התפוצצות הבועה ב200-2001) שהענקת אופציות הינה הטבה לעובד - בעת הענקת האופציות יתחשב העובד ברווחים הפוטנציאלים הגלומים בהן ויתפשר על שכרו. מצד החברה, טענו אלה, יש כאן עלות בה נושאים בעמ"נ - דילול במחיר לא ריאלי (בהנחה שמחיר המימוש = מחיר השוק ביום ההענקה, ושווי המניה עלה והינו גבוה יותר ביום המימוש).
עד כאן - נימוקים רציונלים, אם כי לא נכונים, לדעתי. למה? כי העלות לחברה היא למעשה דילול, כאמור. זה לא בשורה טובה למשקיעים אבל זו לא הוצאה. יש לחייב את החברה להתחשב במספר האופציות באופן שמפחית את הרווח למניה (יותר מניות - פחות רווח לכל מניה) אבל לא לייחס להקצאת האופציות עלות שאין בה. לעניין ההטבה לעובד - נכון, אבל אנחנו לא מתייחסים לדוחות הכספיים מנקודת מבטו של העובד. עשויים להיות יתרונות/הטבות אחרות בחברה, המהוות מבחינתו סיבה להתפשר על שכרו - מדיניות (או הסכם) המקנה לעובד בטחון תעסוקתי רב יותר, אוירה ידידותית במיוחד למיעוטים/נשים/ג'ינג'ים (בהנחה שאתה מיעוט/אישה/ג'ינג'י), נוכחות משקיעים יציבים בחברה המקנים לעובדים ביטחון בהמשך דרכה וכו'. לא ראיתי שמישהו הציע לחשב תג מחיר על יתרונות אלו ולחשבן כהוצאה.
ואז התפוצצה הבועה והתפרסמו גילויי החמדנות הבלתי יאומנו (וורלדקום, אנרון, אדלפיה, טייקו). בכולם כיכבו האופציות כמכשיר עיקרי (למעשה בלבדי) להסטת מאות מליוני דולרים מקופת החברה ומשקיעיה לכיסי המנהלים. במקום לטפל בעיוות שהתגלה (הקשחת נהלי אישור הקצאת אופציות, הגבלת כמות האופציות הניתנת לחלוקה לאדם בודד וכו'), חזרו הטוענים לטעון בעד הפיכת ההקצאה ללא משתלמת לחברה ע"י חיובה להכלילם כהוצאה. זה החלק הלא רציונלי בנימוקי בטוענים בעד ההצעה.
אני עדיין חושב שבמיטבה, הקצאת אופציות הינה כלי שיוויוני (במובן של חלוקת העושר) ויעיל מאין כמוהו לתגמל עובדים ולעודדם לעבוד באופן המטיב בסופו של דבר עם החברה ובעלי מניותיה.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש