אני יושב לי וחושב פה 347
שיושבת לה קבוצת אנשים (לאו דווקא בצוותא) היודעים להתבטא היטב בכתב, למעט כמה פליטות קולמוס אי בזה (שי, מעתה אמור "חמישה צבאות" ולא "חמש צבאות), וגם כמה התקטננויות ילדותיות (שי, יוסי השתמש בדרגות אמריקאיות למען סיגנון המכתב ולא מכיוון שבתעודת השחרור של בירו כתוב קפטן בירו!).

אבל בדוגרי (או "בישר") פשוט יש פה ויכוח צעקות מעודן.
אני פשוט מסכים עם יוסי במאת האחוזים, ושי פשוט מכשיר כל שרץ בתואנת הציונות של טוהר כפינו ורחמנותנו לעומת אכזריותם של שכנינו הערבים הפרמיטיבים, הרשעים, רעי הלב, המסריחים, מוגי הלבב, הגנבים, פורעי החוק והסדר, שמהווים עבורנו את ה"הם" האולטימטיבי. או מה שמכונה בשיח הפוסט-מודרני - "האחר".
במילים אחרות - כל שאינו גבר לבן מערבי הטרוסקסואל (שיהיה פרוטסטנטי) ועוד.
אם לעשות איזושהי התאמה למצבנו הרי שזה גבר לבן, הטרוסקסואל, יהודי ממוצא אירופאי ואם אפשר אז עם קשרים להתיישבות העובדת (גם סבתא שהקימה את "מעלה חרפושים" זה טוב).

בקצרה, שי, אתה בעצם עושה הכל כדי להוכיח שבכל דרכנו כעם, אומה נולדת ותנועה לאומית מגובשת ומאוחדת - לא ביצענו ולו עוול מוסרי אחד שלא היה מחוייב הנסיבות.
מילא שזה לא נכון, אבל כל תלמיד שנה א' לסטטיסטיקה יגיד לך שזה לא יכול להיות נכון.
הגדולה של התנועה הציונית היא שאנחנו לא דוגמטיים.
אנחנו מוכנים להתאים רטרואקטיבית את האידאולוגיה שלנו למה שאנחנו עושים ולהיפך. כלומר להסתכל על מעשינו הלא מוסריים ולהצדיק אותם באקלים הרעיוני ששרר בעולם המערבי, או לחילופין במזרח התיכון.

ושי הוא דוגמא חיה.

הקאובוים לא גזלו מהאינדיאנים אדמות והרגו בהם בהמוניהם.
הם הביאו להם קידמה ומקסימום התגוננו מפני האינדיאנים התוקפניים שלא היו מוכנים להתחלק במה שנתן להם אלוהים ובעצם שייך לכולנו.
או לנו, שזה כמו כולנו רק בלי ה"כו".
ומה זה כבר "כו"? מקסימום נשמע כמו פרסומת לגלידה.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים