בתשובה להיא, 12/12/05 20:46
תהיה פוסט-פוסטמודרניסטית 353800
אני מתנצל, אבל לא הבנתי כלום מהשורה הראשונה החל מ''אלו שכרוכות''.
תהיה פוסט-פוסטמודרניסטית 353812
סליחה על חוסר הבהירות.

חלק מהמאפיינים מרכזיים של הפוסט מודרניזם הם:
א. שבירתו של הסובייקט.
ב. יחס סקפטי למה שנתפס כמציאות.
ג. תמונת מצב לפיה במקום עומק שבתחתיתו נמצאת האמת, רואים מרחב רווי במסמנים.
ד. (כרוך בא') נסיון לבטל את רעיון המחבר הייחודי (של יצירה כלשהי).

יצירות ספרות וקולנוע פוסט מודרניות משקפות אלמנטים אלו. אשליית מציאות בעלת עומק שבה מסתובבות דמויות בעלות זהות, מתחלפת בתמונה שטוחה, רוויה לרוב בסימנים. הטקסט אינו מאפשר את אשליית העומק בכך שהוא מזכיר לנו באופן קבוע שהוא טקסט. הוא עושה זאת באמצעות התייחסויות מרובות לטקסטים אחרים. ההנאה מן היצירה היא לא מהאשלייה שנוצרת, והדמויות איתם אנו מזדהים, או עליהן אנו חומלים, אלא גילוי אותן התייחסויות לטקסטים קודמים, והמשחק השובר את האלמנטים הסיפוריים, קרי המספר, הדמות, ההתרחשות וכן הלאה.

הצלחתי להיות יותר ברורה?
תהיה פוסט-פוסטמודרניסטית 353831
יותר טוב, ועדיין: מה הכוונה ב"שבירתו של הסובייקט"? לוקחים דמות ושוברים אותה לכמה תת דמויות ששוכנות בתוכה, או שלוקחים דמות, גוררים אותה למרתף של השב"כ ומוציאים ממנה הודאה ברצח יוליוס קיסר?

מה הכוונה ב"מרחב רווי במסמנים"? מה הניגוד בין המסמנים הללו ובין עומק שבתחתיתו האמת?

הכוונה הכללית בפסקה האחרונה דווקא נראית לי ברורה - טקסט פוסט מודרני הוא כזה שלא נותן לך לשקוע בסיפור אלא להרגיש כל הזמן שאתה קורא טקסט. במובן הזה, "מלחמה ושלום" נכשל כשלון חרוץ בקטעים ה"סיפוריים", ומצליח ביותר בקטעים ה"היסטוריים" (שבהם טולסטוי מתייחס להיסטוריונים אחרים ואפילו מביא ציטוטים אם אני זוכר נכון).

מיותר לציין שנהניתי מאוד מהקטעים ה"סיפוריים" ואילו בקטעים ה"היסטוריים" שנאתי כל דקה.

(להבהרה: ב"היסטוריים" הכוונה לא לתיאורים של מאורעות היסטוריים, אלא לחלקים שבהם טולסטוי נואם על מהות ההיסטוריה וכדומה).
תהיה פוסט-פוסטמודרניסטית 353842
אני אוהבת את הגרסא של מרתף השב"כ, אבל הרעיון הוא שדמות נהיית שיטחית במכוון, שכל המאפיינים של דמות ביצירה ספרותית או קולנועית, כמו תאור מראה, מבנה פסיכולוגי, המשכיות נשברים (תחשוב על הדמויות הראשיות ב"דולי סיטי", "הכל אודות אמי", "מולאן רוג"')

אני לא חושבת שטולסטוי התכוון לפרוייקט "פוסט מודרני" כל שהוא, ובהתחשב בתקופה ובז'אנר בו יצר, אני לא מתפלאת שהקטעים הסיפוריים חזקים יותר מהנאומים ההיסטוריים (שמהם לא נמנעו יוצרים אחרים בני אותה תקופה). אבל במקרה של The Houres (איך תרגמו את הרומאן?) אני למשל יותר נהנית מהמרכיבים שאינם סיפוריים.
תהיה פוסט-פוסטמודרניסטית 353846
את מניחה שראיתי/קראתי משהו מהסרטים/ספרים שציינת? חס ושלום. בכל מקרה, כאן טולסטוי נופל חזק - כמעט לכל הדמויות שלו, כולל המשניות ביותר, יש עומק, והן בטח לא "שטחיות במתכוון" (ואני מודה שאני מתקשה לראות מה טוב בדמות שטחית במתכוון).

אני ממש לא חושב שטולסטוי התכוון למשהו "פוסט מודרני", ולכן האבסורד שנראה לי בכך שאפשר לסווג את "מלחמה ושלום" ככזה.
תהיה פוסט-פוסטמודרניסטית 353849
גם לורנס סטרן (''טריסטרם שנדי'') לא התכוון למשהו פוסט-מודרני, סתם יצא לו ככה. לפעמים נדמה לי שאנשים פשוט לא מודעים לכמה עתיק הוא הרעיון של התייחסות עצמית, התייחסות לטקסט בטקסט וכל זה.
תהיה פוסט-פוסטמודרניסטית 353851
לא נאמר שכל זה הומצא בפוסט מודרניזם, אלא שזה מאפיין את הפוסט מודרניזם.

אולי זה המקום גם לציין שהפוסט מודרניזם לא אופיין רק כזרם נוגד למודרניזם, אלא גם ממשיך שלו.
תהיה פוסט-פוסטמודרניסטית 354348
מזכיר לי את הקורס על מודרניזם ופוסט מודרניזם ביצירה של גודאר (יצא כמעט תיקו).
תהיה פוסט-פוסטמודרניסטית 354363
(נשמע כמעט מעייף כמו "הפילוסופיה של ג'יל דלוז דרך גודאר וטריפו")

מה ניצח?
תהיה פוסט-פוסטמודרניסטית 354530
כאמור יצא תיקו, אבל תיקו בלתי אפשרי כזה - למשל דוגמאות למודרניזם ולפו''מ באותו סרט עצמו, לפעמים באותה סצינה, לפעמים אותה סצינה שימשה בערבובייה כדוגמה למו' ולפו''מ, עד דלא ידע. היה קצת מייבש - ודווקא חבל, כי דרך הקורס הזה היכרתי את ''הסינית'', הוכחה לזה שגודאר יודע לעשות גם סרטים מצחיקים (למי שמכיר את ''שבלול'', אריק איינשטיין בקטע עם הקטשופ עושה פארודיה על הסרט הזה).
תהיה פוסט-פוסטמודרניסטית 354547
את יכולה לתת אולי דוגמא לסצינה מודרניסטית ולסצינה פוסטית?
תהיה פוסט-פוסטמודרניסטית 354548
בעצם, אני משכללת את השאלה - את יכולה אולי להרחיב על זה במאמר?
תהיה פוסט-פוסטמודרניסטית 354830
נראה לך? :-)
אסיר את האבק מהמחברות שלי בקרוב, ונראה.
תהיה פוסט-פוסטמודרניסטית 354840
מדוע לא? כבר כתבת כאן אחלה מאמרים...
תהיה פוסט-פוסטמודרניסטית 354531
אה כן, כתבתי שיצא "כמעט תיקו". ובכן - גודאר 51% מודרניסט ורק 49% פו"מ.
תהיה פוסט-פוסטמודרניסטית 353850
אהה... אני לא ניסיתי לסווג אותו ככזה, ולא הייתי ממליצה לאיש לעשות זאת.

ניסיון אחרון לתת דוגמאות פוסט מודרניסיות, שאחרי שלא תכיר אותן אתייאש, כי ההסברים שלי צורכים אילוסטרציות: "מועדון הכותנה", "The Blind Assasin" למרגרט אטווד, "קטיפה כחולה" או כל סרט אחר של דייויד לינץ', "שם הורד" (הרומאן, אותו אני מודה שלא קראתי), "להיות ג'ון מאלקוביץ"'...
תהיה פוסט-פוסטמודרניסטית 353852
אפשר לנסות את ''להיות ג'ון מלקוביץ''', שממנו דווקא מאוד נהניתי ואפילו לא ידעתי שאני רואה משהו פוסט מודרני. אני לא בטוח עד כמה הוא מתייחס לעצמו - ''אדפטיישן'' עושה את זה הרבה יותר.
תהיה פוסט-פוסטמודרניסטית 353854
(אני לצערי לא ראיתי את "אדפטיישן", אבל רשמתיו כעת לפניי)

בכל מקרה, ממה נהנית ב"להיות ג'ון מלקוביץ"'? (אני מרשה לעצמי להניח שזה לא היה מעומקן של הדמויות, הקירבה למציאות ותחושת הקטרזיס בסוף, שלמדת משהו על החיים.)
תהיה פוסט-פוסטמודרניסטית 353858
ההומור השחור, העלילה המופרעת, וגם (לא יפה) הפתטיות של הדמויות. אבל את בוודאי יודעת שקשה מאוד להגיד ''ממה נהנית ב'' על משהו, והתשובות תמיד לא מוצלחות.
תהיה פוסט-פוסטמודרניסטית 353869
יש בזה משהו.

נסכים אז שמה שחשוב בסרט הוא לא העולם הבדוי, או עומקן של הדמויות. אלה מאופיינים בהשטחה, שמאפשרת להדגיש את האבסורד שבהם.

הייתי אומרת שהדמויות הן די טריוויאליות, מורכבות מסטראוטיפים, מה שמעניין זו הצורה המקורית שבה הן מוצגות.

אם יש משחק אינטרטקסטואלי בסרט, אני פיספסתי אותו. מה שיש, אבל הוא משחק עם פרסונת הכוכב של ג'ון מאלקוביץ'. כלומר מופיעה דמות בדויה בעלת השם, המקצוע והמעמד של השחקן המשחק אותה. ואנו, הצופים, שחלקם רואים את הסרט בגלל שג'ון מלקוביץ' מופיע בו, חוזים בפירוק של הפרסונה המייצגת אותו. זה מתחיל בפארודיזציה של מעמדו ככוכב, ממשיך באנשים שעומדים בתור כדי לחוות את הכוכב מבפנים (בשבילי זה שילוב של מעריצים שאורבים לכוכב, אנשים שעומדים בתור בפארק שעשועים, ומציצנים לשמם), בדמות אחרת משתלטת עליה (והמאפיינים של אותה דמות עוברת מהשחקן ג'ון קיוזק, אל מלקוביץ'), ולבסוף איבוד סימלי של העצמיות של אותה פרסונה, כאשר ערב רב משתלטים עליו באופן מוחלט.

בטח יש דרכים יותר טובות להדגים ולהסביר את מה שניסיתי כאן, אבל מאוחר לי, אני עייפה, באתי לא מוכנה, והכלב אכל לי את שעורי הבית.
תהיה פוסט-פוסטמודרניסטית 353884
ונקודות המבט השונות בסרט (כמו למשל להיות ג'ון מלקוביץ') מודגשות ע''י פלשבאק של שימפנזה.
תהיה פוסט-פוסטמודרניסטית 353905
אני לא חושב שההשטחה מאפשרת להציג את האבסורד שבהם. נראה לי שיש כאן היפוך של סיבה ומסובב. הדמויות מוצגות בתור חצי קריקטורות, וקריקטורות הן שטוחות מעצם טבען, אבל לא כל השטחה מכוונת יוצרת קריקטורה. אם כבר, יש פה הגברה של תכונות מסויימת שהופכות למאפיינים המרכזיים של הדמות, על חשבון השאר. זה פוגע בעומק של הדמויות, אבל זו לא בדיוק השטחה.

בכל הנוגע למלקוביץ', כאן ה"שבירה" נראית לי דווקא יותר מהסוג ששייך למרתפים של השב"כ - לקחת משהו חיובי או נערץ, ולהפוך אותו לשבר כלי נלעג. מעין שחיטה של פרה קדושה. זה קורה גם ב"מלחמה ושלום" - לדמותו של נפוליאון, כמובן, שמוצגת בצורה פארודית וקומית, כל מעשיה מבוקרים בתור טעויות וגחמות, ובסופו של דבר מוצגת ככלי ריק, שאינו שולט על מעשיו אלא נשלט בידי הכוחות הבלתי נראים שמניעים את ההיסטוריה (שעל פי טולסטוי, נובעים ממעשיהם של מכלול בני האדם).

הנה עוד דבר שאהבתי במלקוביץ': הוא לוקח סיטואציה לא ריאליסטית ומטפל בה במבט מאוד ריאליסטי. לכן קשה להתפלא על התור של האנשים שרוצים "לחוות" את מלקוביץ' מבפנים, ויש בו ביקורת על היחס של החברה לכוכבים שמצליחה להיות לא טריוויאלית בדיוק מכיוון שהסיטואציה שבה היא משתמשת כדי להעביר אותה היא לא טריוויאלית ועקיפה (כי מראים את האנשים בתור לדלת בבניין המשרדים, במקום להראות מעריצים שאורבים לכוכב או מציצנים). בספרות אולי קוראים לזה "מטאפורה".
תהיה פוסט-פוסטמודרניסטית 353971
טוב, עומק דמות היא משהו פיקטיבי ולא נתון. וכמו שיכולות להינתן לדמות שלל תכונות ומאפיינים שיגרמו לנו להאמין שיש לה מבנה פסיכולוגי בדומה לנו, יכולות להינתן לה מספר מצומצם של תכונות מודגשות, ואז היא שטוחה (אבל, כשזה בנוי נכון, לא פחות מעניינת).

והדמויות ב''מלקוביץ''' בנויות לא מעט על קונבנציות שאנו מכירים. האמן הסובל שלא מכירים בגאוניותו, הנאלץ לעבוד במסגרת בירוקרטית לוחצת. ה(סליחה) ביצ' היפה והנחשקת. הדואליות בין האישה הבלונדינית בבית והאישה שחורת השיער בחוץ. האיש העשיר התמהוני. כל אלה מוגשים לנו כאן בצורה מודגשת, בצורת קריקטורה אם תרצה. זה מסייע בפירוק הקונבנציה, כי אנחנו לא יכולים לקחת את הייצוג הזה ברצינות. לעתים הקונבנציה נשברת (במקום שהגבר יבחר בין האישה הבלונדינית ושחורת השיער, הן בוחרות זו בזו וזונחות אותו).

אני חושבת שבסופו של עניין, אנחנו מדברים על אותו דבר.

(ואני צריכה לקרוא שוב את ''מלחמה ושלום'')
תהיה פוסט-פוסטמודרניסטית 353883
מתוך הרשימה הכי הפתיע אותי 'שם הורד', תוכלי להסביר?
תהיה פוסט-פוסטמודרניסטית 353891
רק כדי להסיר ספקות, אנחנו מדברים על הרומאן (אותו, כבר התוודתי, לא קראתי) ולא הסרט (שאותו הייתי מתקשה לההגדיר כפוסט מודרני).

הזכרתי אותו משום שהוא תמיד הוזכר בפני כדוגמא לפוסט מודרניזם. אני משערת שהדבר כרוך באינטרטקסטואליות המרובה שבו (חברה שלי קראה אותו עם ספר הסברה\הדרכה צמוד), והערבוב בין דמויות פיקטיביות לחלוטין, דמויות המבוססות על אנשים שהיו, ודמויות ספרותיות שהיו כבר קיימות. נדמה לי שייחסו לו העתקה מדוקדקת של סגנון כתיבה מסויים שהיה קיים בזמן הסיפורי (מהאה ה14), אבל יכול להיות שזהו יציר דמיוני המפותח.
תהיה פוסט-פוסטמודרניסטית 353895
אחד הספרים המעמיקים בראית העבר שקראתי לכן, השימוש בסגנון כתיבה מסויים שהיה קיים בזמן הסיפורי (האה ה14), כנראה מדוקדק.
אבל ההרגשה שלי היא שמקומו לא ברשימה.

זאת מבלי לפגוע בכבודה של החברה שבחרה בדרך הגרועה ביותר לקרוא אותו וראי מקרה עליסה בארץ המראה המוער.
תהיה פוסט-פוסטמודרניסטית 353922
תהיה פוסט-פוסטמודרניסטית 353906
''מלחמה ושלום'' מכה גם כאן, בחזית ה''ערבוב בין דמויות פיקטיביות לחלוטין ודמויות המבוססות על אנשים שהיו'' (אבל אני לא חושב שיש בו דמויות ספרותיות שכבר היו קיימות, ואולי זה הדבר הכי פוסט מודרני, כי הוא מתייחס לטקסטים אחרים). גם אלכסנדר דיומא עושה את זה.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים