בתשובה להאייל החילוני, 23/09/01 21:20
 |
|
 |
||
|
||||
 |
היי אסתי, העלת כאן סידרה של שאלות ונושאים שאיני יודע אם אצליח להתייחס לכולם בכוחותי הדלים. אשמח אם הקוראים האחרים ישתתפו במאמץ להשיב לך. יש גם תגובות למאמר בדיון המקביל הנערך באתר ''בננות'' ואולי אחדות מהן יעניינו אותך, את יכולה להציץ בדיון שם. שאלת ההבדל בין הכבד של פורטנוי לצורות פורקן אחרות המוזכרות במאמר מעניינת ביותר. צד אחד של תשובה אפשרית - מה מייחד את השילוב מין וטכנולוגיה -יטופל אכן בחלק ד' של המאמר, אולם ל''סיפור הכבד'' יש היבט פסיכולוגי מיוחד במינו לדעתי. אני זקוק למעט זמן לחשוב על זה ואנסה להתייחס לכך עוד לפני שאת נפרדת מאיתנו (לזמן קצר אני מקווה). שמעון |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אסתי, תגובתי הארוכה שלהלן נכתבת בהמשך לשאלתך מה בין הכבד שמשתמש בו פורטנוי כ"עזר מין" לבין עזרי מין מכניים. אני מקווה שהיא מועילה מעט. אחת השאלות שהופנתה לנשאלים בדו"ח קינסי המפורסם היתה זו: "מהם המקורות הלא-מיניים של תגובותיך הארוטיות?" המשיבים קישרו את תגובותיהם הארוטיות למאורעות שאירעו להם בילדותם שלכאורה אין קשר בינם לבין מיניות: עונש שקיבלו, מבחנים, שריפות גדולות, חיילים צועדים, מוסיקת מארש, מילים בוטות, חלומות על ענקים וחיות פראיות – כמעט כל דבר. קראתי פעם מאמר שיש בו התייחסות לרעיון שמכילה שאלתו של קינסי: לרגעים קטנים בילדות השפעה על המיניות שלנו בדרכים שאינן מוכרות אף לנו. המיניות של היחיד כמו עשויה שכבות ארכיאולוגיות שהוא עצמו אינו מודע למורכבותן. דברים שיש להם חשיבות עצומה ברגעים של מגע מיני – הדברים שאנו חושקים בהם ואיננו יודעים להסבירם – הם פרי רגעים קטנים, מעשים ספונטניים בילדות, חלומות שנשכחו, גוף גברי או נשי שנחשפו לעיננו להרף עין. ריח בושם, צליל, צורת רגל, הופכים ברבות השנים לבעלי פוטנציאל לגירוי מיני, לשיער, לעור או לנעליים שחורות נוצצות, לרצון לחבק מותן צרה או ישבן רחב. רעיון שלא הובע, סוד עמוק – הופכים לתשוקה לבגדים תחתונים מגרים, לרעב לחדירה, ללחישה, לנשיכה או להתנשקות במשך שעות. ההבנה הזו היא תמה מרכזית בספרו הפורנוגרפי של ההוגה הצרפתי והסוריאליסט ז'ורז' בטאיי (1962-1897) "סיפור העין" (הוצאת בבל, 1997). הסיפור מתחיל בעת שגיבוריו, המספר וחברתו סימון בני ה-16 מגלים יום אחד את מיניותם, שעה שסימון טובלת את אחוריה החשופים בקערת החלב של החתול. בסיפור הפורנוגרפי הקשה הזה יש מעט מאוד חדירות, אולם הרבה השתנות של איש על רעהו, אוננות, משחקי מין עם ביצים; בהמשך מתוארת סצנה המתחוללת בשעת צפייה במלחמת שוורים בספרד, וביצי השור שהומת מוגשים לסימון ונוטלים חלק באקט מיני על אחד היציעים; ובסוף הסיפור סצנה של אונס סדיסטי של איש כמורה, עקירת עינו ורציחתו. ברור שלגיבורי הסיפור יש פטיש לעצמים סגלגלים, דמויי ביצה או עין. במסה קצרה בסוף הסיפור מנסה בטאיי לעמוד על מקורות דמיונו המיני הפרוורטי. הוא מספר שנולד לאב חולה סיפיליס שהתעוור ונעשה משותק כתוצאה ממחלתו. בשל השיתוק והעיוורון לא יכול האב ללכת להשתין בשירותים והיה עושה זאת בכלי קיבול מכורסתו בנוכחות באטיי הילד. בגלל עיוורונו היו לו עיניים גדולות ופתוחות לרווחה וכשהשתין הן נהיו לבנות. "את מראה העיניים הלבנות האלה אני מקשר לזה של הביצים," כותב באטיי, "כאשר, במהלך הסיפור, אני מדבר על עין או על ביצים, השתן מופיע בדרך כלל". יש אפוא מקור ברור בחוויות הילדות של בטאיי לפטיש המוזר הזה ששזור במיניות גיבורי הסיפור. אסתי, לדעתי נקודת המבט של בטאיי יכולה להסביר גם האוננות עם הכבד אצל פורטנוי. לצערי, השאלתי את הספר לפני שנים והוא לא חזר אלי, כך שאין הטקסט לפני, אולם די ברור שהכבד מסמל ב"עקת פורטנוי" את המטבח של האמא היהודיה שלו, את המחנק הפוריטני וכו'. בקצרה, הכבד אינו סתם עזר מין - כשפורטנוי מזיין את הכבד, הוא מזיין את היהודיות האמריקנית שלו ומה שהיא מייצגת. משום כך הסצנה הזו בספר כל כך חזקה. אם היה מדובר בסתם אוננות עם פלייבוי לא היה לה העוצמה שיש לה. לעזרי מין מבוססי טכנולוגיה, משוכללת ככל שתהיה, אין קשר לעוצמה הפסיכולוגית-מינית הזו. עזרי המין כמו הוויברטור או טכנולוגיית הטלדילדוניקס המתוארים במאמר נוגעים לפיזיות שביחסי המין, אולם אין להם דבר עם הפסיכולוגיה שקשורה במיניות – עם אותו סדר יום סמוי מן העין של המיניות. הדוגמאות שהבאתי כדי להמחיש היבט פסיכולוגי זה של המיניות היו אמנם בוטות, אולם בעקרון אין הבדל בין הפטישים שתוארו לעיל לבין ההימשכות של גבר פלוני לרגליים ארוכות של אישה. למעשה, כל השתוקקות לחלק גוף כזה או אחר אצל בן הזוג המיני היא פטישיסטית. אישה, הנמשכת למשולש כתפיו של גבר או לרווח בינו לחולצה, או גבר, הנמשך לשקעים העדינים בבסיס צווארה של אישה, אינם נבדלים - בהיבט הפסיכולוגי שתיארתי - ממי שנמשך למגפי עור נוצצות. רגעים ואירועים קטנים בילדות עושים לנו את זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האומנם? ומה עם ההיבטים הפסיכולוגיים של המשיכה המינית למכונות? האמנם ילד שגדל בסיבה טכנולגית מתפתחת, בהשראת ספרי מדע בדיוני וכו' לא עלול להיות מגורה באופן עצום ברגע בו עיניו נופלות על שכנתו החדשה, הרובוטית האינטליגנטית הראשונה בחייו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא צריך דווקא מכונות ומדע בדיוני בשביל להימשך לרובוטיות, מספיקות בובות סקסיות בחלון ראווה כמו שמסביר טכנו-פטישיסט אמיתי בתגובות לכתבה הזאת בבננות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפרופו, רק רציתי לציין שאני מאוד נהנה מהפרסום המקביל - הקהילות השונות בכל אתר יוצרות דיונים שונים ממקום למקום, ומעניין לעקוב אחרי שניהם. תודה לשמעון שהעלה את רעיון הפרסום המקביל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מגביל את עצמך. אותו פורטנוי שזיין את היהדות דרך כבד מהמקרר, יכול היה באמצעית טכנולוגיים, לזיין רובוט (או תוכנת מציאות מדומה) בצורת רב , ספר תורה או את אותה אמא יהודיה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, נראה לי שפיפסת את הפואנטה. אני לא מדבר על היכולת של מכונות מין וירטואליות לספק אשליה חווייתית תואמת למציאות. אני מדבר על החווויה עצמה, הדבר האמיתי, המשיכה המינית למכונה עצמה כמכונה. ההתפעלות מיציר כפיו של האדם שעולה עליו ביכולתו. המשיכה למכונה כמשיכה לעתיד ולקידמה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. הניתוח שלך לפרשת הכבד מעניין ביותר, ומספק תשובה עמוקה יותר מזו שאליה התכוונתי כששאלתי את שאלתי. כששאלתי מה ההבדל, חשבתי ביני לבין עצמי- בעצם אין הבדל. אלו שתי דרכים חסרות משמעות רגשית למציאת פורקן פיזי. ולכן אין לטכנולוגיה המסובכת יתרון על פני הכבד הפשוט והישיר כל כך. לאחר הניתוח הפסיכולוגי שלך הגעתי למסקנה שלא רק שאין לטכנולוגיה יתרון על הכבד, אלא שלכבד יש יתרון עליה- הוא נתן לפורטנוי פורקן גופני, ונגע גם בצרכים נפשיים טמירים שלו. האם סייברסקס היה "מגרד" לו במקום הנפשי הנכון את הצרכים שיש לו שם? אני חושבת שלא. 2. וכאן הנקודה השניה- הסייברסקס נשמע כמו חוויה ריקה מבחינה רגשית. מישהו פה דיבר על שעמום בחיים ועל הצורך לגוון. אני לא חושבת שאפשר למלא את הריקנות הנפשית ע"י תענוגות גוף, ולא חשוב כמה גיוונים נוספים יומצאו. גם הם ישעממו בסוף, ומה אז? הריצה אחרי סקס חדש, מזון חדש, מכונית חדשה- היא ריצה לכיוון הלא נכון. במהלך החיפוש שלי אחר משמעות עברתי דרך הזן, ולקחתי ממנו מעט. אז הנה אמרת זן (בתרגום מתיתיהו תימור)- לפני שאדם מתעמק בזן, הרים נראים לו כהרים, ומים כמים; לאחר שהצליח להציץ לתוך אמת הזן, אינו רואה עוד את ההרים כהרים ואת המים כמים; לבסוף, משזכה להארה, שוב נראים לו ההרים כהרים והמים כמים". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוי, הנאהבת, אל תהיי קשובה לא לתענוג ולא לכאב, אלא למה שביניהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כך היא נראית לך ודאי, מן הצד, ואולי כך זה באמת. גם הכנת אוכל היא חווייה ריקה מבחינה רגשית, למתבונן מן הצד, ובכל זאת אנשים טורחים לבשל משך שעות, לחדש, להמציא מתכונים ולהעשיר את התחום הקולינרי. האם זו נראית לך "ריצה אחרי משהו?" האם בישול, מתכונים, צורות אכילה, אינם נושאי משמעות? מה עם מאכלים שמזכירים את הבית, מאכלים אקזוטיים שמעוררים רצון לנסוע רחוק, מאכלי גורמה מוכנים בקפידה שהם ביטוי למקצועיות ושלמות, מאכל אהוב שמכינים למישהו מפני שאוהבים אותו - האם כל אלה ריקים מרגש? כזה הוא האדם - אם אין משמעות איפשהו, הוא כבר ימציא אותה. והיכן שחשבת את שאי אפשר למצוא משמעות, יבוא אחר ויחשוב ההפך. שבט זולו מול הלאפים, על זה נבנית האנושות, היא מגוונת. ולא חוכמה לומר "אם זה לא מגרה אותי, זה חסר רגש". נקודה נוספת - המקבילה הפרוטסטנטית האחרונה לכבד של פורטנוי היא כמובן עוגת התפוחים שהנער משגל, בסרט הנעורים "אמריקן פאי". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוא נדייק- אמרתי ש"/הסייברסקס/ נשמע כמו חויה ריקה מבחינה רגשית". הכנת אוכל (ואכילה) הן חוויות רגשיות. כך גם סקס. אני לא יוצאת חלילה נגד תענוגות הגוף. אני רק חושבת שטבעם של תענוגות אלה הוא כזה, שמה שמוכר מתחיל לשעמם, ואז ממציאים גיוונים. נראה לי שרדיפה /אינסופית/ אחרי גיוונים היא חיפוש בכיוון הלא נכון, משום שלדעתי מה שמציק לאדם ביסודו של דבר הוא המודעות למוות, ומתוך כך- התהייה על פשר החיים. אם ההנאה הגופנית מספקת אותך, יופי. אם חוסר השקט הפנימי נשאר, סימן שצריך לחפש בכיוון אחר. (לדעתי- בכיוון רוחני). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פאי תפוחים נחשב בעיני רבים למאכל האמריקאי הכי לאומי שיש, כך ששיגולו הוא מעשה בעל משמעות סמלית רבה עבור בני האומה האמריקאית אך למיטב ידיעתי הוא נטול כל קשר לנצרות בכלל ולפרוטסטנטים בפרט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי אי אפשר לומר על ארה''ב שהיא פרוטסטנטית במובהק (היא גם יהודית, וגם קתולית), אבל פאי תפוחים המוגש לשולחן האוכל המשפחתי הוא בפירוש סמל שיש לו צד פרוטסטנטי. הוא מתקשר לסעודות הערב, לחגים, לחיים בפרברים, לתרבות שלמה של עבודה ופנאי שצמחה באמריקה. והתרבות הזו (וזו לא המצאה שלי, רק ששכחתי את שם התיאורטיקן החשוב שכתב על זה מאמר קלאסי) היא פרוטסטנטית בצורת החשיבה שלה - תעבוד קשה, תצליח, תעשה כסף, תקנה אוכל למשפחה, תחזור הביתה, תברך את האל ליד השולחן ותקנח בפאי תפוחים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מקס וובר. הוא דיבר על החברה האמריקאית כחברה פוריטנית, שהיא סוג של פרוטסטנטיות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה.. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמעון שלום, נהניתי עד מאוד לקרוא ניתוח מבריק זה פרי הגותך; ברשותך אוסיף מספר הגיגים נוספים לסיטואציית פורטנוי הספציפית, אשר העסיקה אותי רבות בהבנת נקודות מסויימות בשדה פילוסופיית הפסיכואנליזה המודרנית. פורטנוי אכן משגל את המטבח היהודי ואת סממני התרבות היהודית-אמריקאית, אך דומה כי נקודה זו אינה הנקודה המרכזית במועקתו, כי אם יחסו האמביוולנטי ומשיכתו האובססיבית לנערות גויות ובלונדיניות אמריקאיות, על רקע דחיית יהדותו. משיכה-דחייה זו מעסיקה את פורטנוי/רות' באופן כה מרכזי, עד כי היא חוזרת ועולה בספרים ובסיפורים אחרים פרי עטו. הגוייה האשכנזית והבלונדינית, כמייצגת תשוקותיו הנסתרות, מקבלת בסיפוריו השונים מימדים מהותיים להבנתו את עצמו ויהדותו, ממנה הוא מנסה נואשות להחלץ ולהתרחק. אקט בעילת הכבד מקפל בתוכו איסורים יהודיים שונים, המתחילים באיסור האוננות ומסתיימים ביחס הנוקשה והקפדני לבשר החשוף וגינוני הלכות אכילה. פורטנוי מבצע אקט בארברי ופגאני של ממש בנסיוו כיפוף עצמו כנגד ערכי תרבות המנוגדים לתחושותיו, ובכך הוא מוכיח עד כמה הוא הקורבן האמיתי של דעותיו הקדומות על עצמו. שלך אלכסנדר |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |