בתשובה לברקת, 05/02/06 22:00
כמה התרשמויות אנקדוטליות 366738
אצלי זו דווקא הפעם הראשונה שאני מסכימה עם רוב דבריו. לא הסכמתי אתו בענייני דת, אבולוציה והתנחלויות אבל הפעם אני מתרשמת מהניתוח שלו בנושאי החינוך אם כי אינני מסכימה עם מסקנתו הסופית ("הפיתרון טמון,כנראה,בבתי ספר פרטיים..."). מהם הדברים שאת מסכימה עם הגדרתם כ"שטויות"?
כמה התרשמויות אנקדוטליות 366770
או, הרבה. אני אמספר לפי הפסקאות שלו (הנה הפכתי לסמיילי):

א. אחת הסיבות המרכזיות... וגו' - סיבה מרכזית להתפתחות בתי הספר כפי שאנו מכירים אותם היא, שההורים יוצאים לעבודה וצריכים גורם חיצוני שיטפל בילדים. סיבה אחרת - הקניית השכלה פורמלית. מעולם לא שמעתי על שליחת ילד לבי"ס במטרה להקנות לו אחריות דווקא.

ילדים חייבים מסגרת - נכון, תלוי איזו מסגרת ותלוי מאיזה גיל, אבל אם מדובר על גיל חינוך חובה, נגיד שכן. אם כי הייתי מנסחת אחרת - ילדים חייבים שגרה נעימה. גם אם הם גרים על יאכטה בלב ים.
ועדיין, מסגרות יש מכל סוג ומין (כלומר, טיעון זה אינו תומך בשליחה לבי"ס קונבנציונלי דווקא).

ילדים הם חסרי אחריות (מטבעם) - לא מסכימה. החל מגיל, זו בסך הכל קונבנציה תרבותית - ילד ישראלי שלא סומכים עליו לחצות את הכביש לבדו בגיל שש, במקום וזמן אחר היה עוזר להוריו בשדה או בחנות בהצלחה רבה, או מטפל בשני אחים קטנים בתשומת לב (לא שאני ממליצה על שיטת גידול כזו, ובכל זאת).

נכון שבחברה שלנו ילדים גדלים לתוך התפיסה שאין לדרוש מהם אחריות גדולה מדי. אבל הפתרון ודאי אינו להקנות להם "אחריות" תיאורטית, במסגרת חינוכית חיצונית וכחלק מחבילת צריכה של חינוך לערכים. השאלה היא תמיד מה קורה בבית - ובבית, אם הילד מעולם לא נדרש להוריד את הצלחת מהשולחן, למשל, לסדר את מיטתו או להתנסות בקבלת החלטות עצמאית בנושאי יומיום "קטנים" שנוגעים אליו (מה ללבוש בבוקר, האם לקחת סוודר או לא), הוא לא ילמד אחריות גם אם בבי"ס יפציצו אותו בים של שיעורי בית ומטלות.

הבעיה היא שבינתיים, ההורים, בשליחה לבי"ס, רואים עצמם כפטורים, מסירים את האחריות גם מעצמם כ"מלמדי אחריות", ומסתפקים בפיקוח על המורים ובמס שפתיים של מצלמות שמותקנות בגן, קביעת נהלים לאי-הכאת תלמידים(!), נוכחות חצי שנתית באסיפות הורים וכולי.

טוב, אלה הרהורים פרטיים שלי ולא קשורים לתגובה הקודמת.

ב. נכון, אם כי מי שם את "עובר אורח" להחליט מהו "עומס בלתי אפשרי" על הורה? יש אמהות שנשארות עם ילדיהם בבית עד גיל חינוך חובה. מדוע עד גיל 4-5 זה לא "עומס בלתי אפשרי" ובגיל 6-7 זה כן? (ואני לא נכנסת לשאלת גיל חינוך חובה). אבל נכון שבישראל, רוב ההורים אינם תופסים כריאלי מצב שבו יהיו עם ילדיהם רוב זמן העירות שלהם (של הילדים...), וזאת החל מגיל ינקות.

ג. האם יש כאן הנחה מובלעת לגבי חלוקת תפקידים של האם והאב בחינוך הילד? אחרת, לא הבנתי מדוע דווקא אמא מלמדת שברים, ואבא מעביר סוציאליזציה. אולי סתם מקרה.

בנוסף, אני לא מכירה הרבה אנשים שנאלצו להתאקלם דווקא באותה השכבה הדורית בצאתם לעולם. אלא אם ה"עולם" שאליו מכוון הכותב הוא ביה"ס והצבא, ואחר כך יש חור שחור ענק.

ד. דוגמה אנקדוטלית, וכבר דנו בזה למטה.

ה. "אז יש הסכמה" - האם אומנם יש הסכמה? צר לי, לא השתכנעתי מאף טיעון עד עכשיו. הרבה יותר ישכנעו אותי טיעונים כמו "המורים בבי"ס יכולים ללמד דברים שההורים אינם יכולים ללמד". או "תעודות הגמר של ביה"ס הן הון חברתי שיאפשר לצבור הון חברתי ותעסוקתי נוסף בהמשך החיים".

ו. זיכרון ילדות. הלאה.

ז. מסכימה! (הכניסו 3 סימני קריאה כאן).

ח. אם ילד מגיע לביה"ס כשכולו זלזול באחריות וחוסר רצון לשתף פעולה, מה שלמד מן הסתם בבית, אף מורה לא יצליח ללמד אותו אחרת. לכל היותר אפשר לשטוף את הילד בעונשים ובמקרה הגרוע לשבור את רוחו, או להעביר אותו לעולם נעים של דיסוננס ("אני בכיתה ולבי במגרש הכדורסל"). לעומת זאת, ההפך בהחלט יכול להתקיים - ילד אחראי ונעים הליכות שקיבל חינוכו בבית, יוכל "להתקלקל" מהר מאוד תחת השפעה קבוצתית רעה בבי"ס.

לא אמשיך, כי מה שנאמר אח"כ הוא המשך הבליל של קביעות לא מבוססות שאינן קשורות זו לזו (פלוס איזכור לפיאז'ה, שערך את מחקריו על הילדים הפרטיים שלו, לא ממש קבוצת מחקר). בעיקר בולט הכשל שבקישור בין הקביעות:

1. ילדים הם חסרי אחריות.
2. בית הספר (הרגיל) אמור להקנות לילדים אחריות.
מסקנה שגויה: ילדים ילמדו אחריות רק בבית הספר (הרגיל).

האם ביה"ס קונבנציונלי הוא הדרך היחידה? האם הוא בכלל יכול להצליח בכך? (יש הרבה משימות שביה"ס לקח על עצמו ללא תקוה ריאלית להגשימן בחברה שלנו, למשל חינוך לאי-אלימות).
בנוסף, האם בביה"ס דמוקרטי לילדים אין אפשרות להתנסות בקבלת אחריות? (על פי מה שתואר פה, ומעולם לא הייתי בבי"ס דמוקרטי, ההפך הוא הנכון, ויש אף שטענו שהילדים מקבלים שם אחריות מוגזמת).

נראה לי שזהו בערך :-)

_______________
ברקת, תעשה הכל, אבל ה-כל (טוב, חוץ מכמה דברים) בשביל לא לעבוד.
כמה התרשמויות אנקדוטליות 367022
____________
פאנלים?
כמה התרשמויות אנקדוטליות 367024
עד כאן.
כמה התרשמויות אנקדוטליות 367190
ברקת,
אם אלו הם הטיעונים ל'עונש'-אזי שאין לי מקום לחזור אפילו ממילה אחת שכתבתי.

אני אתן לך דוגמא: את טענת כי את לא מקבלת את הטענה כי ילד לא מסוגל לאחריות.יש גם מאמרים שטוענים זאת-אבל בואי לא נטריח את עצמנו עד שם.

שאת אומרת אחריות-את,בניגוד אלי -רואה את הדברים מנק' המבט של ילד.

כלומר,ילד יכול להיות "ילד טוב" ולמלא אחר הוראות שההורים הותירו לו.הוא אפילו יכול לעלות לשלב יותר גבוה וממש לחקות את הוריו (כלומר להכין ארוחה באופן עצמוני ,להוציא את אחיו הקטן מהגן וכ"ו).הבעיה מתחילה כאשר אחריות מגיעה לשלב היותר משמעותי שלה-זה שדורש קבלת החלטות עצמאיות.

לא יודע מה איתך,אבל הרבה אבות ואמהות מבקשים מהילד-שהוא נותר לבד בבית ,לא לפתוח לזרים (מה שמלמד בפני עצמו על מידת האחריות המצומצמת שאנו באופן טבעי מעניקים לילדים).ילד טוב יקיים את ההוראה.אבל,יכול לעמוד אדם מבוגר ולא מוכר מול הדלת ולהשתמש בטיעון מהתפוז המכני "אדוני,קרתה תאונה נוראית,אני חייב להשתמש בטלפון שלך..." -ואז הילד עלול לפתוח בלי יכולת בוגרת להבחין בין אמת לשקר.או ,אם הוא ממש נאמן להוראות הוריו-הוא עלול לא לפתוח את הדלת גם לאדם שדובר אמת ומדובר בשאלת חיים ומוות.

שפדופילים מפתים ילדות בנות 9-10 בדרכים שלעולם לא היו עובדים על מבוגר-זה לא רק עניין של חינוך וניסיון חיים,אלא זה מתקשר ישירות לקוגניציה של הילד ולאופן שבו הוא מקבל החלטות-אופן שהוא פחות שלם,בהרבה,מזה שיש לבוגר-שגם הוא מועד לטעויות,אגב (אלא שהוא גם יותר מודע לכך).
כמה התרשמויות אנקדוטליות 367242
גם תגובה 366606 (הילד שבחר לא ללמוד לקרוא) מתקשרת לנושא הבעייתי של האחריות מנקודת ראות של ילד.
Ages Four and Up, from Child Rearing 367426
.
[. . .]

". . .What does change with age is that a person gains knowledge and learning and life experience that can be called upon in making judgments. But I think you have to remember that this is a very qualitative process which goes on at all ages. A person aged fifty can have just as many difficulties solving a problem as a person aged five. . ."
.
.
.
". . .In summary, many of the differences which society claims to exist between children and adults don't really exist. People aged four or so and up all have judgment, they all learn, they are all both dependent and independent in various ways, they all play, etc. I don't see any grounds for distinguishing in a qualitative manner between a person age four, five, or six and a person aged twenty or thirty. At about four, a person's body and mind have reached functional maturity, and from then on they accumulate a storehouse of experience and knowledge as they proceed along their unique path in life. Which all boils down to saying a very simple thing: that as far as we are concerned, as soon as children have reached four or so, they have to be treated like you treat any other person whom you consider an adult.

Now, you have to be careful not to draw the wrong implications from this conclusion. Thus, it would be catastrophic to deny children what is due them. All people, regardless of age, have needs which should not be overlooked. For example, all people have the need for affection. It's not the case that you have to give a lot of affection to a four or five year old, but when a person turns twenty, you can turn cold. Affection is necessary for human being all through life. So are love, warmth, and physical contact. We accept these needs in an infant, but we sort of tail off later on in life, although they are as vital to an adult as to a child aged four. The question we have to address at this point is, 'How did this differentiation between ages happen in Western culture?' This question turns out to be related to another, namely, 'Why do we consider adolescence to occur at such a late age in Western culture, at puberty?' The answer in both cases lies in the nature of Western civilization and its industrialized technological society. . ."

[. . .]

[excerpt, Chapter 9, Ages Four and Up, from Child Rearing
by Daniel Greenberg,
http://www.sudval.org/05_onli_07.html ]
כמה התרשמויות אנקדוטליות 367496
איזה מין טיעונים אלה? לאיזו תגובה אתה משיב?

אני ממש לא רואה דברים מנקודת המבט של הילד, אלא של ההורים. אני חושבת שילד מסוגל לקחת על עצמו (ליתר דיוק, שניתן להעביר אליו) אחריות בנושאים שונים, רובם יומיומיים, הנוגעים אליו ולעתים אף לבני המשפחה. קבלת ההחלטות הזו חייבת לבוא יד ביד עם האצלת סמכויות מסוימת. וכל זה אינו נופל בעיני תחת "זכויות הילד" אלא תחת "חינוך תקין".

אני לא רואה שום קשר בין הנושא הזה לבין התפתות לפדופילים או פתיחת הדלת לזרים. ברור שילדים אינם כשירים במאה אחוז לקבלת החלטות מסוימות, בעיקר החלטות "גדולות"‏1, ושלעתים הם נוחים להתפתות לגורמים מסוכנים מתוך אי הבנה של הסיטואציה.

מה בין זה לבין מה שאמרתי? איך זה תומך בטענה שלך לגבי שליחתם לבי"ס "ללמוד אחריות"? ומדוע יש ניתן ללמוד בבי"ס דווקא שלא להתפתות לזרים?

1 כמובן, תלוי מהן החלטות "גדולות". בד"כ לא שואלים את הילד האם לעבור דירה או לא (אם כי מתחשבים בצרכיו כשמקבלים החלטה בנדון). אם הוא רוצה אח נוסף או לא. וגם לא אם הוא רוצה ללכת לבי"ס דתי או חילוני.
כמה התרשמויות אנקדוטליות 367498
דווקא אותי שאלו בגיל חמש אם אני רוצה ללכת לכתה א' או להשאר עוד שנה בגן.

__________
העלמה עפרונית, מהרהרת.
כמה התרשמויות אנקדוטליות 367535
כשתחליטי, נשמח לשמוע.
כמה התרשמויות אנקדוטליות 367543
הבנתי לבסוף - הלכת על טיעון ''המדרון החלקלק'', ואתה טוען שמסוכן לתת לילד אחריות במידה כלשהי, כי המצב עלול לגלוש גם לתחומים שלא כדאי שילדים ייקחו עליהם אחריות.

ובכן, הכשל הלוגי שבטיעון הזה תקף גם כאן.
כמה התרשמויות אנקדוטליות 367637
...ושוב אשמח להמליץ על ספר : "איש הקוביה" של לוק ריינהרט. (מי שיודע אם שם הסופר הוא אמיתי, ואם לא מהו שמו המקורי, אשמח לדעת)
כמה התרשמויות אנקדוטליות 367640
אה, יופי של ספר. הייתי מכור לו תקופה מסויימת בחטיבת הביניים. אפילו נהגתי פרק זמן מסויים להחליט החלטות באמצעות קוביה, אבל לא תמיד הצלחתי לעמוד בהחלטות שלה.

יש גם סרט, בשם "American Perfekt", שעוסק בנושא קרוב מאוד.
כמה התרשמויות אנקדוטליות 367641
שמו המקורי הוא ג'ורג' קוקרופט http://en.wikipedia.org/wiki/George_Cockcroft

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים