בתשובה לערן בילינסקי, 29/09/01 13:42
לא יכול להיות 36947
וואלה, זה היה דיין? פדיחה, תודה על התיקון.

דרישה להדדיות היא סיסמא ריקה מתוכן שמשמעותה משתנה לפי מה שכל אחד יוצק לתוכה. אם נלך עם הדוגמא שלך, אני אולי לא אסכים לעבוד בלי משכורת (ואולי כן, היום בהיי-טק גם דברים כאלה קורים), אבל אני לא אתפטר אם ידחו לי בחודש את תשלום דמי ההבראה השנתיים וזאת למרות שגם תשלום זה מעוגן בחוזה העבודה שלי בדיוק כמו השכר החודשי.

התחושה האישית שלי מהתנהלותו של נתניהו היתה שהוא השתמש בסיסמת ההדדיות על מנת להרוויח זמן, ושהסעיפים אותם הפרו הפלסטינאים בהסכם לא הצדיקו את דחיית ביצוע הפעימות מצד ישראל, מה שהיה המסמר הראשון בארון המתים העתידי של הסכמי אוסלו. להסכמי אוסלו, כמו לכל יוזמת שלום הצפויה בעתיד עם הפלסטינאים, לא היה שום סיכוי להצליח ברגע שרוח ההסכם הלכה לאיבוד עם עליית הימין לשלטון בשנת 1996. נתניהו, כמו שרון וכל שאר הבכירים בליכוד, התנגד להסכם אוסלו מיום שנחתם (גם לזה יש מן הסתם סיבה ריאל-פוליטית של הפוך-על-הפוך, אבל לפעמים סיגר הוא באמת רק סיגר), והוא פעל בכל כוחו על מנת לסכלו. בהביאו את האינואנדו למדרגה של אמנות, הצליח לשדר את המסר הכפול לפיו גם כאשר הוא אומר מול מצלמות הטלוויזיה שישראל חייבת לכבד את הסכמי אוסלו, הוא כבר ידאג (בשקט בשקט, בלי שהגויים ישימו לב) להרוג את ההסכם בדרך זו או אחרת. הדרישה להדדיות היתה לפי דעתי רק התירוץ שבו השתמש נתניהו כדי לספק את הסחורה שהבטיח לבוחריו לפני הבחירות, והיציאה מחברון, כמו ההסכם שחתם באחוזת וואי, היו שניהם צעדים שהוא ביצע בעל כרחו כשהלחץ מסביב כבר באמת לא הותיר לו ברירה אחרת.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים