בתשובה לדב אנשלוביץ, 23/02/06 22:39
עיקר שכחתי 370548
בהמשך לחלק השני של דבריי, ברור שעניין האפשרות לטייל במצרים שהיה נמנע מאתנו, היה במקרה של נסיגה ניצחונית שכזאת החלק הפחות חשוב (כף רגלי ממילא לא דורכת במצרים, ומאז ה''שלום'' גם לא בסיני שבה הרביתי לטייל כשהייתה בידינו), אלא שתוך זמן קצר היינו מוצאים את עצמנו בדיוק במצב של טרום המלחמה והכוננות כשמיצרי באבל מנדל סגורים, הטנקים המצריים על גבול הנגב, שדות התעופה שלהם משוקמים עם מטוסים סובייטים חדשים שנמצאים הפעם בתוך דת''קים (לומדים משגיאות מטופשות), וסיכויה של מדינת ישראל לשרוד אינם גבוהים במיוחד.
עיקר שכחתי 370562
אני מניח שהתכוונת למיצרי טיראן, לא למיצרי באב אל-מנדב.
עיקר שכחתי 370565
מה שכל פעם מדהים אותי מחדש הוא הבטחון העצום של אנשי הימין בעוצמתו של צה"ל. הכל הוא סכנה קיומית; הלנדרוברים של הפת"ח היוו סכנה עצומה לחתוך מרמאללה לכיוון תל רביב, לכבוש אותה ולחזור בתרועות שימחה למצעד הניצחון. להזכירך, הטנקים המיצרים עמדו כבר על קו הגבול המערבי. המטוסים אמנם לא היו בדטקים, אך במלחמת יום הכיפורים כן היו בדטקים ולא חיסלו את חיל האויר שלנו וגם לא את השיריון והחי"ר.
לידיעתך, חצי האי סיני שימש שטח הריגה למיצרים במלחמת ששת הימים ולא קרש מקפצה לתל אביב. גם אם לא היינו תוקפים ראשונים, תוצאות המילחמה לא היו הפוכות כי הצבא המיצרי לא היה מוכן למתקפה. יותר מכך; הוא לא היה מוכן לשהיה בגבול המזרחי שלו. כשצה"ל פתח במתקפה, הצבא המיצרי היה בדמורליזציה כי לא היו לחיילים שלו לא מים ולא מזון. להעביר מספר אוגדות
לגבול ולערוך אותן למיתקפה, איננו עניין של שבועיים- במיוחד לא נגד צה"ל. אנחנו הצבא החזק ביותר במזה"ת וכך גם היינו בששת הימים. היום אפילו יותר.
לגבי האפשרות לטייל באיזורים הנחשבים לאיזורים עוינים- אני מדבר על תהליך ולא מוכר כרטיסים לעוד שבועיים. במצב של היום אף פעם לא ניסע לטייל שם.
עיקר שכחתי 370583
הדברים שאמרת במשפט הראשון בדבריך נראים לי הפוכים להמשך דבריך, וכאילו נשתלו שלא במקומם. אתייחס לשאר דבריך בקצרה.

לו הישגי הערבים בתחילת מלחמת יום הכיפורים היו מתממשים בתנאים הטריטוריאליים של מלחמת ששת הימים לא הייתה היום קיימת מדינת ישראל. פשוט השטח שנכבש אז היה גדול מהשטח של אמצע המדינה אז, שבו נמצאת רוב אוכלוסיית ישראל. אני חושב שזה דבר מובן מקובל וברור לכל מי שטיפת הגיון בראשו בין אם הוא בימין או בשמאל.
גם אחרי מלחמת סיני וגם אחרי מלחמת ששת הימים נוצרו הסכמים שמנעו מהמצרים להציב את צבאם בסיני. הצבת הצבא המצרי על גבול הנגב תחייב אותנו לקיים רמת כוננות כמו ערב מלחמת ששת הימים דבר שאין אנו יכולים לעמוד בו כלכלית לאורך זמן, וגם אם נוכל לעמדו בכך לא בטוח כלל שהדבר יבטיח נצחון שלנו באם לא נתקיף ראשונים.
עיקר שכחתי 370590
נחמד איך אתה מסדר ומחלק את האנשים ל-"כל מי שטיפת הגיון בראשו בין אם הוא בימין או בשמאל" ובין האחרים שאינם מוגדרים אך הרמז הוא ברור; אלו שאין טיפת הגיון בראשם. אז צר לי לחלוק על דבריך בקשר לטיפת ההגיון. טיפת ההגיון שלך מורכבת מהרבה פחדים, היסטוריה ועוד. ערב מלחמת ששת הימים הייתי בסוף י"ב. מה שהיה לי בראש כמו למרבית תושבי מדינת ישראל, זה את מלחמת העולם השניה, את ההפחדות שהפחידו את הציבור אולי כדי לשמור על כל מיני דברים כמו -תקציב ביטחון גדול, אוריינטציה בטחונית ולא אזרחית ויותר אינני רוצה להוסיף. כשהיינו בגדנ"ע
שנה קודם, הרצה לנו קצין על בעיות הבטחון של מדינת ישראל. על פי ההרצאה אנחנו במצב ביש. הציוד שלהם הרבה יותר טוב.
לאחר מלחמת ששת הימים התפרסמו סיפורים שונים, אך מה ששיקף יותר מכל את העוצמה האמיתית של ישראל היה תיאור שיחה ל אשכול עם אלופים בה ניסו להפחיד אותו שאם לא נתקוף אז אנחנו בסכנה חמורה. ואשכול החכם ענה: "שימשן דער נבעכדיקר". אינני יודע אידיש וודאי טעיתי בכתיב אך פירוש הדבר: שימשון המיסכן.
היכולת הצבאית של מיצרים וסוריה לתקוף ולחסל את מדינת ישראל לא היתה קיימת. נקודה. זה איננו "חוסר טיפת הגיון". זהו ניתוח צבאי קר שאין מאחוריו נסיון להשיג הגדלת תקציבים. הניתוחים הצבאיים השקולים חזו את מה שקרה בפועל. גם בארה"ב שנוטים לפקשש בהערכות המודיעין- העריכו נכון את המאזן הצבאי ותוצאות המלחמה אם תפרוץ.
אתה צודק שמדינת ישראל לא היתה יכולה להרשות לעצמה להשאר מגוייסת לאורך זמן. גם למצריים לא היה קל ואפילו היה מסוכן,לקיים צבא גדול במצב מוכן להתקפה בגבול המזרחי שלה.
שוב, ההערכות שלך על העוצמה הצבאית של מדינת ישראל אז- במלחמת ששת הימים, יום הכיפורים ועדיין היום- ניזונה מהרבה גורמים אחרים. ניתוח צבאי איננו אחד מהם.
עיקר שכחתי 370591
חבל שאינך מתייחס להנמקות שבדבריי. אחזור עליהן שוב אולי במעט יותר הרחבה.
ייחסי כוחות נמדדים בעיקר ע''י ספירת טנקים מטוסים, ומערכת הנ''מ שמולם, וכלי נשק אחרים. גורם ההפתעה יש לו חשיבות גורלית מבחינת סיכויי ההצלחמה במלחמה. איני חושב שהיה הבדל משמעותי ביחס הזה במצב במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים, וגם מבחינת החומר האנושי היחס היה פחות או יותר דומה.
זאת עובדה שבתחילת מלחמת יום הכיפורים כבש האויב רצועה ברוחב של כשלושים קילומטר ובאורך דומה לאורך רצועת החוף שבה הייתה וגם היום מרוכזת רוב אוכלוסיית המדינה.
כיוון שמלחמת ששת הימים החלה בגבולות הקו הירוק ממש על גבול רצועת החוף הזאת, אין ספק שלו פתח האויב במלחמה כשמצב הכוננות שלנו אינו בשיאו, כפי שהיה הדבר במלחמת יום הכיפורים, מדינת ישראל הייתה מחוסלת. בתנאים הגיאורפיים ההם,המשך בניית כוחות והתארגנות למכת נגד לא הייתה אפשרית.
אני חוזר ועומד על דבריי שכדי להבין זאת לא צריך יותר מטיפה של היגיון. איני חושב שתמצא גם היום קבוצה גדולה שתתמוך בדעותיך על העדיפות הקבועה והבלתי משתנה שלנו, שקיימת בכל תנאי. מאיר פעיל, למשל, שהוא בודאי ''שמאל'' חושב כמוני ולא כמוך בעניין זה (שמעתי לאחר מלחמת ששת הימים מספר הרצאות שלו). כשכתבתי את הערתי ''בין אם מימין או משמאל'' חשבתי עליו.

אגב, אשכול דיבר על שמשון המסכן אחרי מלחמת ששת הימים, כשנחשבנו למעצמה צבאית, ובכל זאת ביקשנו סיוע בטחוני, ובשום פנים ואופן לא ערב מלחמת ששת הימים.
ועוד אגב. אני מעט מבוגר ממך ובמלחמת ששת הימים הייתי כבר חייל. אני זוכר היטב את האימה (המוצדקת) שבהמתנה.
עיקר שכחתי 370593
חבל שאתה סובל מתחושות כאילו לא מתייחסים אליך. התייחסתי גם התייחסתי. לגבי האימה שחשנו בהמתנה- אינני כופר בה; הסברתי את מקורותיה המוצדקים. רובם היו רגשיים.
המישפט הראשון שלך מתחיל בטעות מקובלת; יחסי הכוחות אינם נמדדים במספרי הטנקים והמטוסים.
גם מאיר פעיל טועה בניתוח שלו מהסיבה הפשוטה, שהוא לא השתחרר מקבעונות מלחמת השחרור וחממות מחשבתיות צבאיות שהיה חלק מהן.
ה"כיבושים" הסוריים והמיצריים במלחמת יום הכיפורים נבעו מהתפיסה הישראלית והקונספציה המפורסמת. תפיסה האומרת שהערבים יודעים שאנחנו מאד חזקים ולכן לא יתקפו אותנו. ואם יתקפו-העומק האסטרטגי שמספקים השטחים, מאפשרים לתת לערבים לתקוף ראשונים והצבא הסדיר יבלום עד גיוס המילואים.
במלחמת ששת הימים-מדינת ישראל בתחומי הקו הירוק- היתה תפיסה אחרת.
העוצמה הצבאית נקבעת על ידי יכולת התפעול של המיספרים (טנקים, מטוסים, לוחמים וכלים אחרים). יכולת תפעול פרטנית ויכולת תפעול ארגונית. כבר דנו באייל על מלחמת יום הכיפורים ואחזור על דברי בחזית הסורית. הסורים לא כבשו 30 ק"מ. הסורים כבשו את החרמון. כיבוש פירושו השתלטות על שטח והתארגנות להגנתו. טנקים סוריים הגיעו למערב רמת הגולן אך לא השתלטו על השטח והתארגנו להגנה. לא הצליחו לקדם דרגים, להתחמש, לתדלק ולהתחפר. מלחמה אינה כדורגל אמריקאי שבו יכול שחקן לרוץ, לתעתע ולעשות טץ' דאון. המיצרים כן השתלטו על כ-‏10-14 ק"מ.
להתייחס לכל שטח כאילו הוא אותו הדבר הוא דבר מוטעה.
מה שאתה טוען, שאם לא היינו תוקפים את המיצרים- הם היו תוקפים והיו כובשים את מדינת ישראל (מדינת ישראל היתה מחוסלת). ללא שום ספק, הצבא המיצרי לא היה מסוגל לעשות את זה ואפילו לא לכבוש 14 ק"מ ולהתבסס בהם. הצבא המיצרי היה בדמורליזציה בעמדות בהם ישב בקדמת סיני. הצבא הסורי היה קטן וחלש והצבא הירדני לא היה בעל אוריינטציה התקפית וגם בנחיתות אווירית בולטת. יחסי הכוחות לא נבעו רק מההחלטה לתקוף ראשונים. כל המערך הירדני בגדה התמוטט על ידי שלושה טורים משוריינים תוך יום אחד. המערך הסורי התמוטט למרות שהיה מחופר ומבוצר היטב, תוך יום אחד. אתה מדבר על ספירות דימיוניות
בהן אותו מערך סורי, שפעל בתנאים כמעט אידאליים- מחופר היטב- היה פתאום יוצא לתקוף? עם איזה צבא?
עיקר שכחתי 370596
אתה טוען, בעצם, שמיותר היה להתעקש על פרוז סיני, ואין לנו שום בעיה עם כך שהצבא המצרי ישב על הגבול בנגב, למרות שהוא מבוסס בעיקרו על צבא סדיר, ואצלנו ישנו מטעמים של אילוץ אותו פטנט שרוב העוצמה נמצאת במילואים.
אני חושב שכל העמדת הדברים שלך שגוייה, אבל איני חושב שיש טעם להמשיך ולהתדיין על כך, כי שנינו (לפחות אני) אמרנו את כל מה שיש לנו לומר בעניין.
עיקר שכחתי 370597
יש טעם לרצות שחצי האי סיני יהיה מפורז. צריך להזהר מלקבוע אותו כקאזוס באלי מה שלא ישאיר לנו הרבה תמרון. נדמה לי שיש אינטרס הדדי שחצי האי סיני יהיה מפורז; מטעם המיצרים- עלויות החזקת תשתית צבאית מאסיבית במזרח סיני הן עצומות- במיוחד אם אין כוונות מלחמתיות ותוקפנית. מבחינתנו- למנוע מראש הדרדרות .

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים