בתשובה לדובי קננגיסר, 05/10/01 23:20
השתקפות במראה 37651
אוף דובי,

עכשיו אתה "מאלץ" אותי לעבור לצד השני של המראה. לך תסביר שהתפשרת לפלסטיני במחנה פליטים שחולם על עץ הזית שהוא או סבא שלו הותירו בכפר בתוך הקו הירוק. בשבילו מדינה זה דבר ערטילאי, עץ הזית הוא ממשי (אפילו אם זה רק בחלום שלו). לך תסביר את זה אפילו לערבים ישראלים שמדי שנה לוקחים את צאצאיהם לכפר של אבא וסבא ואומרים: "לשנה הבאה באיקרית וברעם, ובכל פלסטין, אינשאללה". דובי, יא קולוניאליסט, באת מאירופה, גזלת מאיתנו הכול, ועכשיו אתה משאיר לנו עצמות ועוד מסביר שאתה דווקא די בסדר. הלאה הכיבוש!

בקצרה, מהמצב הנוכחי לא יחלצו אותנו רטוריקה ושיכנועים. כפי שאמרתי קודם, יש רגעים בהיסטוריה שרק הכוחניות קובעת.
השתקפות במראה 37653
אבל לצורך העניין, באמת לא מעניין אותי מה חושב אותו תושב מחנה פליטים. אנחנו מציעים פשרה. הם לא. בזה נגמר העניין.
השתקפות במראה 37656
גילית מציעה פשרה (אתה תיסע בשבת, אבל אוטובוסים לא). אתה לא. בזה נגמר העניין.
השתקפות במראה 37659
צריך לברר בכל רגע באיזה מישור נערך הדיון:

ברמה של פשרה בכיוון שהותווה בהסכם אוסלו וכפי שקלט אותו השמאל-מרכז הישראלי אכן הפלסטינים הרסו את התהליך, וברמה הזו הם אשמים ומצפוננו יכול להיות די נקי. לרמה זו התייחסתי גם אני בהסתייגותי מהסימטריה בסוף תגובתי למיץ (ראה לעיל).

אולם תרגיל המראה של מיץ נועד למיטב הבנתי להביא לכך שלא נתעלם מאותו פליט, שנשים לב מה הוא חושב, שנסתכל לו בעיניים. הרי בסופו של דבר דרך העיניים שלו מסתכל רוב העם הפלסטיני.

לפני קצת יותר משנה כשהייתי מסתכל לו בעיניים (בעיני רוחי) היה ליבי נחמץ, יכולתי להזדהות עם הצער שלו. בתחילת האנתיפדה כשהסתכלתי לו בעיניים ראיתי שנאה. בזמן האחרון כשהסתכלתי לו בעיניים ראיתי זחיחות דעת הנובעת מהאשלייה של ההצלחה המפוקפקת של האנתיפדה. אולם היום ראיתי פעם ראשונה סימנים של ייאוש:

הראו בטלוויזיה את הפלישה של צה"ל לשכונת אבו-סנינה. חיילי צה"ל סרקו שם רחובות ואישה ערביה צעקה מחלון ביתה לעבר צוות הצילום: "שילך שרון לעזאזל ושילך ערפאת לעזאזל". וערבי אחר ברחוב אמר, "כל המנהיגים הערבים שקרנים, רוצים לספור רק כסף".

אלו סימנים ראשונים, דלילים עדיין, של יאוש מהאנתיפדה. אלו גם סימנים לכך שהפעלת כוח נגד הפלסטינים ודיכוי האזרחים שם יכולים להביא תוצאות. מובן מאליו שהשנאה שלהם אלינו תגבר אבל אולי הם גם יתחילו להבין שהם צריכים להחליף את ההנהגה שלהם. למרבה הצער, זה לא יקרה מחר, עוד יהיה הרבה סבל, והרבה דם יישפך, לפני שיישבר כוח רצונם של הפלסטינים להלחם והם יגבשו תודעה שתצמיח מקרבם הנהגה חלופית שאולי תוכל לחלץ אותם (וכך גם אותנו) מן המצוקה.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים