בתשובה לשוקי שמאל, 25/04/06 14:11
בגנות המלחמה 380750
גילית • בתשובה לשוקי שמאל יום ג', 25/4/2006, 14:46
גבולות האין ברירה אכן נזילים, אבל
דווקא זה מחזיר אותי היישר לטולסטוי. כי ההבדל המעשי הוא אך ורק הדרך בה ימכרו המדינאים את החלטתם להמונים. זה באמת משנה אם הם ימחו דמעה ויגידו "ניסינו הכל" או יאמרו "זה הצעד המתבקש למען חוסננו העתידי"?
החלטות מדיניות לעולם אינן מתקבלות על פי תיאוריה טהורה כזו אחרת, כל שההבדל הוא, חוששתני, קוסמטי משהו. מלחמה היא המוצא האחרון, אף אחד לא טוען אחרת. שתי הגישות מסכימות שכשהרווח רב על ההפסד יוצאים למלחמה, יכול להיות שכאן השאלה האמיתית. כי אם תטען שקדושת החיים היא מעל הזכות לחירות, למשל, אז הרווח לא עולה על ההפסד ובאמת לא כדאי להילחם על חירות. זו הנחת יסוד שיש מי שיחלוק עליה.

"ככל שמתרחקים מזוועת המלחמות הגדולות, כן מתגברת הנטייה לנפנופי חרבות ודגלים וצעידה בסך", מעניין. יש לך סימוכים היסטוריים? לענ"ד ככל שיראל מתרחקת ממלחמתה האחרונה אזרחיה פונים יותר לשלום, למשל. עוד בנושא נפיץ זה - איך תופעת הפיגועים בישראל מתיישבת עם התיאוריה? הרי כל פעולה כזו פוגעת ישירות ב"אתה ומשפחתך" של המחבל.
בגנות המלחמה 380961
שוקי שמאל • בתשובה לגילית יום ד', 26/4/2006, 2:41
במחשבה שנייה אני רואה שלא הועלתי לקוהרנטיות של הדיון בכך שהרחבתי את שדה הדיון בשאלת ה"מוסריות" של המלחמה עד לקוטב הפציפיסטי.
את מציגה כאן עמדה שבציר גאנדהי-אורוול קרובה יותר לאורוול. במצבים מסויימים בעולם הממשי אין ברירה ומוצדק אלא לנקוט בהתנגדות חמושה ולעתים גם תוקפנית. הזכרת הפציפיזם המלא של גאנדהי-טולסטוי נועדה רק לציין שאפילו בקוטב הקיצוני לגמרי של פציפיזם אבסולוטי ישנם טיעונים תקפים מאד. אבל כפי שציינת נכון, הדיון לא היה בשום מקום קרוב לקוטב הזה. (דרך אגב, אני כמעט בטוח שאת טועה לגמרי לגבי גאנדהי המצדיק מלחמה כלשהי. אמנם היו התפתחויות טקטיות בתפיסות שלו. אבל הפציפיזם שלו נבע מעיקרון דתי הודי, הסטיאהגרה, האוסרת אלימות מכל צורה שהיא.)
אני חושב שהיות ובציר הזה של הויכוח (שכאמור לא היה כלל נוכח בויכוח בין אורי ואביב לקהלת) את כאמור בקטב האורווליאני, חבל שלא אימצת גם את עמדותיו בנוגע לציר האמיתי של הויכוח, הציר שבין הגלוריפקציה של האביר הלוחם לצחנת בתי השימוש של מצודות ורדן. הספר שלו מחווה לקטלוניה. עוסק בדיוק בכך. ראשיתו של הספר מתארת את שירותו הקצר של אורוול בקטע החזית שהוחזק ע"י הפו"ם (מפלגה קומוניסטית-אנרכיסטית-סינדיקליסטית). ההיסטוריונים הצבאיים מספרים לנו שאורוול היה שם בתקופה שהחזית לא היתה פעילה. את תמצאי בסיפוריו על החיים בקו לא מעט מההתעלויות הנפשיות שאת וקהלת מחפשים בשדה הקרב. אלא שאצלו המעלות הללו נבעו מן האופי השיוויוני-אידיאולוגי של חבריו לקו. יחד עם הסיפורים האלו הולכת ומתגנבת לתוך התיאור אוירת השעמום, ההבל, הגניבות הזעירות והשגרה חסרת הפשר של החיים בקו. סופו של הסיפור הוא בטבח שערכה המפלגה הקומוניסטית-סטליניסטית, בת בריתם של האנרכיסטים במלחמה בפאשיזם, במגוייסים של הפו"ם. דוקא חוט הסיפור הזה מוביל בסוף לרגש התיעוב הכוללני כלפי המלחמה. האם אורוול הפך בעקבות הסיפור הזה לפציפיסט ותומך בפיוס הפאשיסטים? ובכן, בכלל לא.
את טוענת ואולי בצדק שמי שמכיר בהכרחיות המלחמה, לא כל כך חשוב אם הוא רואה בה משאת נפש או תועבה הכרחית. ובכן, אני לא רוצה שהמדינה שלי תמנע מהפגזת אזרחים באופן קטגורי. אני כן רוצה שהיא תעשה כל מאמץ להמנע מכך. מבחינה זו אני ארגיש הרבה יותר נוח אם כולם יקבלו שמדובר בזועה מוסרית גם אם היא הכרחית. תפיסה כזו נותנת לי את התקוה שיעשה מאמץ להמנע מכך ככל האפשר. האם באופן מעשי זה אכן יפעל כך? אני לא בטוח. בכל זאת אני ארגיש שאיני יכול להזדהות עם צד אשר א-פריורי טוען שבאופן אובייקטיבי יש יתרון לקדושת חייו ע"פ קדושת החיים של הצד השני. יש הבדל בין אכילת חזיר לבין מריחת הזקן בשומן הנוטף.
חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים
האייל הקורא RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש © כל הזכויות שמורות