בתשובה לאורי ד., 25/04/06 14:16
 |
|
 |
||
|
||||
 |
טוב, פילוסוף במובן של "אוהב חכמה" הוא בודאי לא היה. למרבה הצער מבחינת חשיבותו לעניין זה ולעוד עניינים חשובים רבים, רבה מחשיבותם של כל אחד אחר במאה ה-20. היטלר וגבלס הביאו למיצויים את הרעיונות המיליטרו-רומנטיים של הלדרלין וגאורג. אצלם העולם כבר התרוקן מכל דבר מלבד הצמד של התעלות הנפש של המנצחים ודימדומי האלים של המובסים. הצוואה של היטלר אומרת פחות או יותר שאם העם הגרמני אינו מסוגל לספק את הלוחמים שינצחו במלחמה, מוטב שהעם הגרמני יקפוץ לתוך האבדון. אני חושש שהכנסת השרץ הזה לויכוח אינה קונסטרוקטיבית כל כך. ברור שהעובדה שמישהו הביא רעיונות מסויימים לקיצוניות ועד-אבסורדום ותוצאת המעשה הזה היתה שואה עולמית אינה בבחינת הוכחה שכל הרעיונות המקוריים היו שגויים. היא רק מוכיחה שהרעיונות האלו יכולים להיות מסוכנים. בויכוח זה אין ברצוני להתבסס על הסכנות הכרוכות ברעיונות הנ"ל, אלא ברצוני לשכנע שהרעיונות הללו שקריים מיסודם ונטולי כל בסיס ממשי במציאות. אני רוצה להציע שהדברים הנעלים שאנשים מסויימים רואים בשדה הקרב ובמחנות הצבא (אנשים מסויימים רואים רק אותם ומדחיקים את כל היתר) נובע מהתכונות הנעלות שיש לפעמים לבני אדם ולאו דוקא מן המסגרת הצבאית או מן התנאים הקיצוניים בשדה הקרב. העובדה שגיבורים מתגלים בזמן סופת טורנדו, אינה בבחינת ראיה למעלותיה של סופת הטורנדו. נ.ב. א. אולי תוכל להגיד כמה מילים על ארנסט יונגר. ב. אולי תוכל להגיד כמה מילים נוספות על סמך מה אתה מיחס את הרב קו"ק למחנה הדתי לאומי? טענתך בעניין זה הפתיעה אותי מאד. אאל"ט הרב קו"ק היה בין הרבנים שקראו לתמוך באגודת ישראל כאשר זו לחמה במזרחי לא פחות ואולי יותר מאשר בחילונים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית אבהיר שאינני מתכוון לעסוק יותר ברב קוק ובציונות הדתית. אני מעריך ומכבד את הראי"ה, והריני מתחייב בזאת שאור ליום ג' באלול התשס"ו, אעלה לקברו אשר בהר הזיתים ואבקש סליחה מן המת במעמד עשרה. היטלר מייצג לדעתי באופן חד את ההבדל בין פילוסוף לאידיאולוג. בשעה שהפילוסופים עסקו בחיפוש, גיבוש ולאחר מכן בפורמולציה, הרי שהאידיאולוג בדרך כלל בא עם משנה סדורה, וחיפושו הוא לא אחר סימוכין, אלא אחר צידוקים למשנתו. הקריאה של היטלר היתה שטחית ומגמתית ביותר. הוא לא הכיר את הפאשיזם כתיאוריה במחשבה המדינית, הוא יצר וריאציה שלו מן הכח אל הפועל. הכל התערבב אצלו: חייו האישיים האומללים בוינה, העולם שסירב להכיר ב"גדולתו", אשמה והשפלה גרמנית אותן הוא חווה כאשמה והשפלה שלו עצמו, שנאת הזר שהתפתחה אצלו מאוחר יחסית וחצאי אמיתות פילוסופיו שאותן קרא.. הפאשיזם היה תוצאה של הניהליזם בפילוסופיה של שלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. בדרך כלל המרחק בין שלילתה של כל אידיאולוגיה ומשמעות לבין חשיבה במושגים טוטאלים, הוא קצר מאד. אני אישית לא בטוח אם הההצעה שלך להתמודדות עם הניאו-פאשיזם, הניאו-נאציזם והמיליטריזם של היום היא הנכונה. אני לא חושב שדור ה-X הוא אותו הדור של מלחמת העולם הראשונה של יונגר ושל מארינטי. אני מייחס משקל רב לירידה הדראסטית בכוחה של הדת בעולם המערבי כאובייקט המעניק משמעות, ולעליית המדע המודרני ככלי פונקציונלי שמעורר יותר שאלות מאשר תשובות. אני דוחה בכל תוקף את הפרשנות ההיידגריאנית למצב הזה שאלמנט מרכזי שלה הוא 'הניכור' לעולם המודרני, כמו גם התביעה לחזרה אל מהות טבעית בלתי-אמצעית. (צריך להבין שהירידה בכוחה של הדת הממוסדת, יחד עם הספקנות והחופש של החשיבה המדעית, מביאה באופן טבעי להדגשת החוויה הדתית האינדיווידואלית ומחשבה במושגים הוליסטים - ומכאן שיבה אל הדת בגירסה אחרת). אנשים שחיים בעולם שמקדש את הספק על-פני הוודאות (וזו לדעתי מהותה של החשיבה המדעית, חרף יומרתה לדיוק ולוודאות אמפירית), רשאים תיאורטית לאמץ כל אידיאולוגיה אפשרית, גם מיליטאריזם. ארנסט יונגר החל את דרכו כניהליסט. החוויה של מלחמת העולם הראשונה, הותירה בו (כמו ברבים אחרים) רושם של עוצמה ושל התעלות. הוא הפך מהר מאד לתיאורטיקן של המלחמה כחוויה מחשלת. הוא זכה להאריך ימים, ובערוב ימיו, לאחר קריסת הנאציזם, הוא עשה נסיון לחזור בתשובה. עדות מעניינת לכך היא צילום שלו בירושלים בביקור בכותל המערבי. כשהייתי בן 18, צעיר ונאיבי, יצא לאור ספר של פרופסור (אז ד"ר) דוד אוחנה. שם הספר היה 'מסדר הניהליסטים'. למרות שאוחנה עשה שם קצת סלט (הוא הזכיר את שופנהאואר ואת ניטשה בנשימה אחת, בשעה ששופנהאואר לא מתאים להגדרה של ניהליסט) ואפשר ללמוד הרבה על יונגר ועל דומיו הצרפתים והאיטלקים מהספר הזה. אין לי יותר את הספר הזה וחבל על דאבדין... אולי אפשר להשיג אותו בספריות. נ.ב משלי אני לא רוצה להצטייר כפולשני, אבל חבל שאין לך מייל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שכחתי לציין דבר נוסף והוא ירידת קרנה של החשיבה המטאפיסית. החשיבה המטאפיסית של המאה שעברה, איפשרה הן את הפילוסופיה הספקולטיבית של הגל והן את הפילוסופיה של הטבע של שלינג. הקסם בפאשיזם נובע בין היתר מהיסודות המטאפיסים שעליהם הוא נשען. גם השנאה ליהודים לבשה במאה ה-19 אופי מטאפיסי (שנאה מטאפיסית לזר ישנה גם ביהדות - במעמדו של עמלק). אם כבר הזכרתי את את שטפן גאורגה, הרי זה ביטוי מצויין למפנה בשירה הגרמנית שהחל אצל שילר, כאשר אצל שטפן גאורגה התעצם הכוח של המלים כאמצעי להעביר חוויה אסטטית משותפת ומאחדת של עם, שהיא בדרך כלל גם אלימה מאד. אם בזמנו של מאך, לפוזיטיביזם היו כח וחיים משלו, הרי שבחשיבה המודרנית חל מעבר של חשיבות מהאובייקט לבחירה של הסובייקט. לדעתי המיליטאריזם לבש ופשט צורה באופן דומה. אם אצל ביסמארק הוא היה תועלתני ופונקציונלי והתאפיין בדיאלוג עם המציאות והאילוצים הפוליטים (במה שכונה ריאלפוליטיק), הרי שאצל היטלר תהליכים קוסמים שלמים היו תלויים ברצונו של איש אחד. . |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |