בתשובה לשוטה הכפר הגלובלי, 30/04/06 9:44
qui? 381936
מוות הוא אוביקטיבי עבור מי שנשאר מאחור. הוא מאד סובייקטיבי עבור מי שגוסס.
qui? 381938
וכשהמי שגוסס הוא נערה אנורקטית ששוקלת שלושים וחמישה קילו, יושבת בכסא גלגלים משום שכבר איננה יכולה לעמוד, מוזנת דרך הוריד, ואומרת:

"אני בסדר גמור, הם כולם שונאים אותי ולא מבינים שאני בריאה לגמרי, אני בסך הכל רוצה לרזות עוד כמה קילו כדי לא להיות שמנה ומגעילה" -

זה באמת מעלה סימני שאלה לגבי בוחן המציאות שלה (ת'אמת? - התגובה מופנית יותר ללימון לימון מאשר אליך).
qui? 381941
הדוגמא שלך רק ממחישה את הטיעון שלי.
אובייקטיבית אותה נערה סובלת מתת-תזונה חמורה שהיא גרמה לעצמה עקב בוחן מציאות לקוי.
סובייקטיבית אותה נערה יכולה לחוות את המוות שלה, עם כל הסבל והכאב, כשיא החיים.
qui? 381966
כמו שאומר לעיתים מר פז - אני שמחה שאנחנו מסכימים בינינו (הוא אומר את זה בדרך כלל כשברור שלא מסכימים אתו, אבל למה להתקטנן). למען מנוע טעות: אני מייצגת כאן את האמא, לא את הטמבלית הקטנה, וראה סוגריים בסוף תגובה 381938.

ואני בעד כפייה.

סיפור עם (או בלי?) מוסר השכל:

זמרת ישראלית מצליחה מאוד, מאוחר יותר מגישה טלויזיונית, אשה יפה, י.א., - ניסתה להתאבד לפני שנים ארוכות עקב אהבה נכזבת ונישואין שנסתיימו. חברותיה לשלישיה בה היתה חברה אז הצילו אותה (אני לא בטוחה, נדמה לי שהמצילות הראשוניות היו שתי חברותיה). מאוחר יותר היא התחתנה שנית, ילדה בנות, ניהלה קריירה מאוד משגשגת ואח"כ קריירה שניה, ואולי, מי חכם ויידע, אולי אף זכתה למידה של אושר בחייה.

ומספר מילות עידוד ונחמה למסכנה הקטנה שלא נותנים לה להגיע בשקט לשיא החיים: להתאבד אפשר תמיד, בובה.
qui? 381968
במקרים שכאלה גם אני בעד אשפוז בכפיה. בעברי הרחוק ניסיתי להביא לאשפוז בכפיה של נערה אובדנית. מוסר ההשכל שלי מאותו המקרה הוא שהאמפתיה והאחריות מגיעים ממי שקשור לאותו אדם. הם כמעט תמיד לא מגיעים מהרופאים.
למרות שעברו מאז שנים רבות ואנחנו כבר לא בקשר, אני עדיין דואג לה (אף שזה בהחלט חד-צדדי).
אני מאחל לך ולבתך שלא תדעו צער ולא תוסיפו דאבה עוד.
הלו! כאן זה לא החיים, זה האינטרנט! 381971
בתי? מי דיבר על הבת שלי? הנערה האנורקטית מתגובה 381938 לקוחה מכתבה עיתונאית מלפני מספר שנים, וגם האמא.

נטלתי את תפקיד העו"דית המשפחתית באופן זמני, לנוכח אובדן העצות המשודר כאן מכמה תגובות (לא שלך). לפני זמן מה מילאתי כאן תפקיד דומה, "העו"דית של...", בנסיבות לגמרי אחרות וכדי לסנגר על אחד האיילים הותיקים בעניין כלשהו.
הלו! כאן זה לא החיים, זה האינטרנט! 381977
טוב. הסיפור שאני הצגתי הוא אמיתי.
נ.ב
אני לא חושב שהאינטרנט הוא מקום רציני למבחן מקצועי בפסיכיאטריה. זה אולי מסביר את טיב העצות.
הלו! כאן זה לא החיים, זה האינטרנט! 381978
גם הסיפור שאני הצגתי הוא אמיתי, אלא שקראתי אותו, כאמור, בכתבת תחקיר עיתונאית (במעריב, אזא''מ).

אני מקווה שהבנת ש''אובדן עצות'' הוא ביטוי עברי מקובל, ולא התכוונתי שמישהי אמורה לקבל עצות דרך האינטרנט.

בדברי על האינטרנט התכוונתי לתואר העו''דית הזמני, ההומוריסטי משהו, שנטלתי לעצמי. ובזאת אני מוחקת את הניק הנ''ל ומסיימת את השתתפותי בפתיל זה, פן אתבע ע''י לשכת העו''דים.
qui? 382133
אני לא חושב שאנחנו מדברים על מי שחווה את המוות שלו כשיא החיים (בלי להכנס לשאלה איך אפשר לחוות את המוות). אנחנו מדברים על אלו שמכחישות שהן בסכנת מוות.
qui? 382176
לא מבין את הקושיה.
הסכמנו כאן ברוב דעות שאותו אדם סובל מבוחן מציאות לקוי. הכחשה היא מרכיב נוסף בליקוי הזה.
הוא שאמרתי, אובייקטיבית אותו אדם טועה, גם אם הוא/ היא חושב/ת אחרת.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים