בתשובה לאילן מעוז, 14/04/00 17:32
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לא צריך לתת להערתי בדבר היכולת של הטילים לעוף משמעות מעבר למה שיש בה. כל מה שרציתי להגיד הוא שאין בהסכם חתום, ביטחון מוחלט וסופי שהטילים לא יעופו. ברור שבאופן כללי לפעמים הסכם יכול למנוע זאת. אבל צריך להעריך כל דבר לגופו, לפי המנהיגים , בהווה, המנהגים שיובילו בעתיד וכו' אם תשאל לדעתי על הסיכוי למלחמה עתידית עם סוריה עם הסכם או בלעדיו, אשיב , שבמקרה זה ממש איני יודע. יכול להיות שהסכם ימנע מלחמה לשנים רבות, ויכול להיות שדווקא ישיבתם של הסורים על הכינרת, והיותם מצויידים בחיל אוויר ממשי, שכולל מטוסים מערביים חדישים, תפתה אותם לפתוח במלחמה, ותגדיל את הסיכוי לה. (אגב, אולי כתוספת לעניין הטילים שבדבריי הקודמים אזכיר שטיל הוא בסך הכל כמטוס פלטורמה נושאת חימוש. הסקאד למשל נשא פצצה שמשקלה מאה וחמישים קילו. כל אחד מהמטוסים שהפציצו את הכור בעיראק נשא טונה אחת של מטען. המילה ''טיל'' כשלעצמה לא צריכה להפחיד כל כך.) בדרך כלל התומכים בהסכם עם סוריה מביאים כדוגמא את ההסכם עם מצריים. אבל צריך לזכור שמדובר בדוגמה אחת בלבד, ואי אפשר לבנות סטטיסטקה ע''י מדגם בין פריט אחד. כמו כן בתקופה שמאז החתימה על שלום עם מצרים קרו עוד דברים משמעותיים, חוץ מעצם החתימה, ובמיוחד מפלתה של ברית המועצות ששימשה תמיד משענת אדירה למלחמות הערבים. בתקופה הזאת גם לא הייתה מלחמה עם סוריה , וגבול הגולן היה השקט שבגבולות. ואגב, (וזה מופנה לא רק אליך) , קצת מפריע לי שפונים אלי בתואר ''האדון'' או מר. זה מזכיר לי את הנימוס הפולני מההעבר, ואני לא בטוח שהוא קיים שם גם היום. אפשר להזכיר אותי בשמי בלבד ''דוב''. יהי לי הרבה יותר נוח עם זה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית, "דוב", עלי להסב את תשומת לבך למצב הנוכחי במזה"ת: כפי שאומרים - "ככל שזה גדול יותר כך זה עושה יותר רעש כשזה נופל", כך גם היה עם בריה"מ לשעבר. אבל, בפוליטיקה כמו בפוליטיקה, אין דבר כזה שאין דבר כזה. הזעזוע מנפילתה של "אמא רוסיה" הכניס למדינות הערביות את הזנב בין הרגליים ושלח אותם לחפש אחות גדולה שתגן עליהם. אחות זו, שנהנתה ועדיין נהנית מתזרים בלתי מתכלה של מזומנים ומעבר מכובד של מוחות אליה (מטובי המדענים הנאציים), הרי היא פרס העצומה - איראן. ארץ האייטולות, שנהנית מבידוד דיפלומטי יחסי ובעטיו אינה מושפעת מדעת הקהל במערב, מהווה הרבה יותר מכרית נוחה למדינות ערב לנחות עליה, ומצליחה למלא בכשרון והצלחה רבים את תפקידה של "אמא רוסיה", תפקיד שמלכתחילה היה גדול מדי עליה. כעת מדינות ערב נשענות על "מישהו משלהן", שעושה להן את החיים קלים בהקמת חזית ערבית מאוחדת כנגד ישראל. אל לנו לזלזל בכוחה של איראן שכן אנו יודעים כה מעט עליה. הברית שלה עם אסד היא דבר מסוכן, ואסד לו יכול להבטיח לנו שקט בחזית הזו. על כן עלינו להצביע נגד הסכם עם סוריה (דב אנשלוביץ, 13.4.2000) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אסור לזלזל בשום דבר אבל לא צריך גם להגזים בכחו של גורם מסויים, כי לפעמים זה יכול לגרום להסתרת הסכנות האמיתיות ולהיות מסוכן לא פחות. איראן היא מדינה גדולה בשטח ובאוכלוסיה, אבל היום שם המשחק הוא אלקטרוניקה ומחשבים. להגיד שאיראן היא תחליף ל "מעצמת הרשע" (כנוי שנתן רייגן לברית המועצות), זה מוגזם. אולי מבחינת הרשע היא חזקה יותר, אבל מבחינת היכולת,הרבה פחות. "מדענים נאציים" כסכנה בימנו נשמע די כבדיחה. הרייך השלישי סיים את חיו לפני כחמישים וחמש שנים. המדענים שלו הגיעו היום פחות או יותר לגבורות. בשביל מדען, זה גיל יותר ממופלג. צריך להיזהר מכל דבר אבל, אבל מאנשים שכנראה לא מצליחים להשתין למרחק שמעבר לאצבעות רגליהם ? לא צריך להגזים. אני זוכר שבזמן מלחמת המפרץ נתנו פרשנים שונים לעיראק הערכת כח רבה מאד. סאדם הצליח במלחמתו הפסיכולוגית לשכנע רבים בכחו. אבל סיום המלחמה , שבה היו לכחות הקואליציה כמאה וחמישים הרוגים, שרובם ככולם כנראה תוצאה של "ירי על כחותינו", הראתה בבירור את יחסי הכחות האמיתיים. בנוסף, איראן עוברת תהליכים פנימיים שסופם עדיין אינו ברור. בעצם , אין אינטרסים ממשיים מנוגדים בין איראן וישראל, והיריבות איתנו היא רק תוצאה של אידיאולגיה פנימית, ויש סכוי רב שהפוליטיקה הפנימית הזאת תחלוף מן העולם. מכל מקום מוקדם עדיין לעשות היום צעדים מדיניים משמעותיים בגלל הסכנה העתידית האפשרית הזאת. צריך להתבונן ולעקוב, ולא להמציא כבר את הפתרונות. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |