בתשובה למרציפן גרגרי, 11/10/01 12:14
 |
|
 |
||
|
||||
 |
עם זה, למשל, אני מסכים למדי. ואוסיף ואומר שלא רק שהדימויים הם לרוב נדושים ושחוקים לעייפה (מתחום הטבע, עונות השנה, וכו', לתחום הרגשות האנושיים), ולא נראים כאילו הם מגיעים באיזו התרסה ניאו-רומנטית, אלא סתם בקשר ישיר ובלתי-נפרד עם שירה טרום מלחמות העולם, אלא שהם גם מציגים רגשות וסיטואציות שהם אולי עוצמתיים במידה כלשהי, אבל הם בנאליים לגמרי. השיר הזה השאיר אותי אדיש = נכשל בפן האסטתי/רגשי, למרות שהוא עוסק בנושאים "כבדים". אגב, בקריאה שנייה ניסיתי לקרוא את השיר מתוך נקודת מבט הומואירוטית, והוא נהיה מעניין הרבה יותר. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מוזר. אני קראתי את זה מההתחלה כשיר הומוארוטי. מאוד הפתיעה אותי הפרשנות לעיל בנוגע ליחסי בת-אם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי ששתי הפרשנויות יכולות להשלים זו את זו, במקרים מסוימים. כמיהה נשית לדמות האם יכולה להתפרש ככמיהה הומוארוטית, שהייתה אדיפלית במקור ועברה שינוי לנקודת מבט של משיכה מינית אלטרנטיבית (ובעיקר, הומוסקסואליות מוכחשת), ואף לרצון בהרג אב, במקרים קיצוניים. התחושה שלי היא שאלמנט זה חזק למדי בתנועה הניאו-פאגאנית של ''התחברות לאדמה ולאם הגדולה'', עליה דובר בהקשר לספרה של טלה בר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |