בתשובה לניצה, 18/05/06 1:21
ממש מעורר אמפטיה 386182
לטעמי, ההבדל בין הנפת משוט אחת לדקה לעומת אחת ליום הוא עצום. כשמניפים משוט רק פעם ביום, אי אפשר לומר שהחיים מוקדשים לחתירה, ואז אדם בוחר לעצמו "מטרות חיים" אחרות שבהן יעסוק באינטנסיביות. לדוגמא, נניח שבציבור מסוים רווחת האמונה שהמשיח יבוא בעוד 2,000 שנה (או, בכל אופן, תוך כמה אלפי שנים). האם העיסוק בגאולה יתפוס מקום דומה לזה שהוא תופס היום בקרב החוגים המכריזים על בואה הקרוב?

מלבד זאת, נדמה לי שלרוב האנשים יש מטרות שהם חותרים אליהם בקצב של הנפת משוט ליום. הבעיה נעוצה דווקא בהבדלי הקצב ולא במחלוקת על המטרה הסופית. בחברה פלורליסטית מותר (ורצוי) שיהיו לכל אחד מטרות שונות. אבל כשהשגת המטרה נהיית למישהו דחופה עד כדי כך שהוא מוכן לשבור למענה את המסגרת המשותפת - נוצרת בעיה.

אולי זהו שורש המחלוקת: האם יש לפעול להשגת הסכמה כללית על המטרה, או רק למזעור הנזקים שאי ההסכמה תגרום לנו.
ממש מעורר אמפטיה 386294
מסכימה.
אגב, גם בציבור החושב שהקמת מדינת ישראל היא "אתחלתא דגאולה" יש לאנשים הרבה מטרות בחיים. אבל זה נכון שהפרופורציה של המקום והמאמץ המוקדשים למטרות כלליות- יחסית למטרות פרטיות, יותר גדולה בציבור הזה מאשר בציבורים אחרים. יש בזה הרבה יופי לטעמי.

"אבל כשהשגת המטרה נהיית למישהו דחופה עד כדי כך שהוא מוכן לשבור למענה את המסגרת המשותפת - נוצרת בעיה." אני מאוד מסכימה עם המשפט הזה- "שבירת המסגרת המשותפת" התרחשה בקיץ שעבר בביצוע ההתנתקות. תהליך שהוציא רבים מהציבור הכתום מתחושת השייכות לציבור המנתק.
מה היתה, לדעתך, המטרה הדחופה כל כך, שלמענה היה חלק מהעם מוכן לשבירת המסגרת המשותפת?

"האם יש לפעול להשגת הסכמה כללית על המטרה, או רק למזעור הנזקים שאי ההסכמה תגרום לנו." שאלה מצויינת.
התשובה שלי היא: יש לפעול להשגת הסכמה כללית על המטרה, תוך מזעור הנזקים שאי ההסכמה גורמת לנו- עד שתושג ההסכמה ההיא.
לכן, לדעתי, המדינה היתה חייבת להקפיד על כל תג ותג של ההתנהלות הדמוקרטית בהתייחסה לשאלות הנובעות מהמחלוקת על מטרות המדינה החוצות את הציבור, ולא להתנהל בכוחניות וברוע כפי שהיה בקיץ.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים