בתשובה לגיל לדרמן, 19/04/00 14:34
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אתגר יפה הצבת. יוסי גורביץ ענה במישור הענייני, אבל אני אנסה לענות במישור התאורטי - כלומר, באשר לבן-ערובה שהוא אכן לוחם חיזבאללה. מה שאתה אומר הוא, שאם אנשים בחרו בדרך מסויימת, וידעו מה עלול לצפות להם, אזי אם עושים להם את הדבר הזה, זה בהכרח בסדר (לא-בלתי-צודק). אני חושב שהבעייתיות כאן ברורה. הבה ניקח לדוגמה חייל צה"ל ביחידה קרבית, ש"מפנטז" על מקרה בו הוא יפול בשבי ויעבור עינויים (ואני מנחש שמרבית החיילים "השתעשעו" מדי פעם בהרהור כזה). נניח עוד שאותו חייל הגיע למסקנה שאם יפול בשבי זה בהחלט סביר שהוא יעונה (וסביר שחייל יגיע למסקנה כזו, גם אם אינה נכונה), ונניח לבסוף שהחייל הטוב שלנו החליט באותו רגע שהוא אינו משתמט אלא דבק במשימותיו, מגן על המדינה באומץ עפ"י אמונתו וערכיו, ואם אכן יפול בשבי ויעונה - ובכן, מה לעשות, בצד השני יש מנוולים, ועלינו לעשות בכל זאת מה שעלינו לעשות. גם זאת, בעיני, מסקנה שסביר שחייל יגיע אליה. אתה (גיל לדרמן) בוודאי רואה לאן אני חותר - נדמה לי שלפי גישתך, זה יהיה *בסדר* מצד האוייב, אם אכן ישבה את החייל האמיץ שלנו, לענות אותו. אני לא יכול לקבל זאת. אם להעצים את האבסורד: נובע מגישתך, שככל שלוחם-אויב רואה בנו יותר מפלצות, כך אכן מותר לנו להיות יותר מפלצות משהו אחד כן יש בדבריך: אם אכן לוחם החיזבאללה ציפה לאפשרות כזו, של כליאה כבן-ערובה, ובחר בדרך זו, אז אולי הוא ירגיש פחות סבל (נפשי) בכלא; ואם כך, אז אני בתור הכולא שלו יכול למצוא בכך נחמה מסוימת. אבל הצדקה אין כאן. ייתכן שאם מדובר באיש חיזבאללה אין כאן בכלל בעיה מוסרית, אבל אם יש ואם אין, עלינו לקבוע זאת רק על פי ערכינו שלנו, לא על פי מה שהוא מצפה מאיתנו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
יפה דרשת ירדן. הייתי רוצה להוסיף ולציין מספר בעיות עקרונית שאם כי ננגעו במהלך תגובות אלו, רצוי היה להרחיב אליהן את הדעת, ולהקדיש להם תשומת לב גוברת . שיטת השיפוט של אהרון ברק לא נולדה היום. הרפורמות שאותן הביא על בג"צ גם הן זכו לתגובות רבות. איני מתיימרת להבין ולדעת הרבה בנושא עד כדי לקבוע האם בג"צ פסק אי פעם בנקודה דומה לזאת, אך נראה לי שמעבר לויכוח על הצדק בשיחרורם של השבויים, יש צורך לשם לב, שבג"צ באופן גס ובוטה, קבע את מעמדו כשופט ישיר של עניניים הנוגעים לבטחון ישראל. הרעיון העקרוני של העלאת נושא השבויים לבג"צ הוא רעיון סביר ביותר. הצורך בחקיקה שתפריד בין המקרים העמומים שצויינו קודם לכן, של המסחר הלא מוסרי בבנ"א שנעשה בתקופות שלאחר מלחמה והסכמי החלפת שבוים עדיין מקובל בעולם. המצב של מעצר מנהלי של 13 שנה כאשר האסור מתחיל בריצוייו בגיל 16 ואינו יודע מתי ייסתיים, אינו מקובל בשום מדינה נאורה ואיני יודעת אם קיים בצורתו הזו באיזושהי מדינת חוק בעולם בכלל. בג"צ לא אמור להתערב נקודתית, ולא אמורים להיות לו הכלים או הסמכות להחליט מתי האסירים מספיק חשובים כדי לא לשחררם, ומתי ניתן לעשות זאת בשם הצדק. הצדק לא משתנה לפי יעילותו ולפי מה שטוב ליהודים. אם זהו הצדק, היה הוא צריך להופיע מייד, וממש מייד כאשר נאסרו ולא לחכות עד עכשיו. שיטת השיפוט של ברק מתחילה לחרוג מכל גבול של סדר ומנהל תקין. אם כי אני מסכימה לרוב עם פסקותיו, והקו ההומני הכללי שלו במתן וקביעת פסקי הדין, החגיגה הזו חייבת להגמר. בג"צ אינו יכול להפוך ולהיות רשות מבצעת שניה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למעשה, עד השנה האחרונה לבג"צ כמעט ולא היה חוט שדרה לגבי הכרעות בנושאים בטחוניים או כמו-בטחוניים, וחוץ מבשתי הכרעות בשנה האחרונה (האחת היא ההחלטה לגבי עינויי השב"כ והשנייה היא העתירה הנוכחית) נהג לקבל כמעט תמיד את הנימוקים ה"ביטחוניים" של המדינה, גם כאשר לא היה קשר של ממש ביניהם לבין בטחון. כך הוא הכשיר באופן עקבי מעצרים מנהליים, הריסות בתים, הפקעות אדמות ופעולות נוספות של זרועות הביטחון, שהביטוי "שנויות במחלוקת" קטן עליהן. (הרי כאשר עניין החטופים עלה לדיון ב-94 בג"צ דחה את העתירה) ובעניין העתירה הנוכחית: כאן דווקא התבסס בג"צ על החוק הקיים (אם אני לא טועה אלו תקנות שעת-חרום) שבו מוגדר המעצר המנהלי, האומר שניתן לעצור אדם כאשר הוא מסכן את בטחון המדינה. בגלל שהפרקליטות טענה שהחטופים מוחזקים כקלפי מיקוח (סיבה שאינה מופיעה בחוק כעילת מעצר) הם שוחררו. העובדה שלאחר ההכרעה המדינה טענה שאת חלק מהעצורים צריך להחזיק בגלל סכנה לבטחון המדינה (למרות שלפני ההכרעה היא טענה שהם אינם מסכנים אותה) צריכה להעיד על הצבא והפרקליטות ולא על הבג"צ. דרך אגב: גם אני הייתי מעדיף שהצבא והפרקליטות ישחררו את החטופים בעצמם ולא יחכו לבג"צ, אבל אין ברירה,מישהו היה צריך לעשות את זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הטעות היא כמובן שלי, מכיוון שבקריאה שניה של הודעתי, נתברר לי כי לא הזכרתי כלל דבר מה אשר התבססתי עליו כהנחה מוקדמת מובנת מאליה. ובכן, טענתי מתבססת כמובן על העובדה שלקיחת שבויים במלחמה והחזקתם עד תום הלחימה או עד הגעה להסדר החלפת-שבויים הינה דרך פעולה לגיטימית ומקובלת (ואפילו רחומה למדי - וודאי שעדיף לקחת שבויים מאשר לבצע "ווידוא הריגה"). הלוחמים במלחמה יודעים שקיימת אפשרות שהם ייפלו בשבי, גם אם הם עצמם אינם לוחמים בפועל, אלא תומכי-לחימה כגון נהגים, טבחים, מדריכים, וכו'. אין לקבל לקיחת "שבויים" מקרב אזרחים אשר אינם לוחמים - מכיוון שיש בזאת הפלת אחריות על אדם אשר מעולם לא בחר לקבל אותה עליו. אולם אם מי מהלבנונים הינו חבר חיזבאללה, הרי שאינני רואה הבדל בינו לבין חייל מצרי שנפל בשבי במלחמת יום-כיפור. האם מוטלת עלינו החובה לשחרר את שבויי האויב לפני תום הלחימה, ולו גם התארכה עד מאוד? אינני חושב כך. לקיחת שבויים הינה דרך פעולה סבירה וצודקת. עינוי שבויים איננה דרך פעולה סבירה וצודקת. מכיוון שכך, ברור שאין בכוונתי לטעון שזה לגיטימי לעשות כל מה שהצד השני "מצפה" ממני לעשות, אלא שזה לגיטימי לבצע פעולות צודקות וסבירות (כגון לקיחת שבויים מקרב האויב), ובלבד שהן עומדות במבחן ההומניות הבסיסי - אין מטילים אחריות על אדם שלא קיבל אותה עליו מלכתחילה. אזרח לבנוני לא קיבל על עצמו אחריות לכלום. לוחם חיזבאללה נמצא במעמד שונה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מקבל את תשובתך. אבל כדי להשלים את התמונה, בהקשר לבג"צ הנוכחי, הנה משהו שמזכיר אביב לביא במוסף "הארץ" מהיום: פרט ל-13 בני הערובה ששוחררו, ולדיראני ועובייד, יש לישראל עוד כמה עשרות לבנונים, רובם בכלא אשקלון, שנתפסו בעת מעורבות בלחימה נגד צה"ל, נשפטו לתקופות ארוכות ומרצים את עונשם. הם עדיין יכולים לשמש קלפי מיקוח כנגד רון ארד; יתרה מזו, בעת המו"מ על השבת גופתו של איתמר אליה, התברר כי אלו הם החשובים לחיזבאללה, בעוד שבני-הערובה ששוחררו, אלו שכלל לא לחמו נגד צה"ל, לא עניינו את חיזבאללה כלל (או שמא כן עניינו - זו כבר תוספת שלי - במובן זה שחיזבאללה רצה שישארו בישראל, אם ניחש שיבוא יום והם יתקעו כעצם בגרון של ישראל). | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |