 |
|
 |
||
|
||||
 |
נועה, ברשותך אפתח בכמה ציטטות ממסתו של ביאליק "גילוי וכיסוי בלשון" (אשמח אם תקראי את כל 6 עמודי המסה הנ"ל): "בני אדם זורים בכל יום לרוח, בכוונה ולפי תומם, מילים חמרים חמרים, אותן ואת צירופיהן השונים, ורק מעטים מהם יודעים או מעלים על לב, מה היו המילים ההן בימי גבורתן... כמה מהן שמשו נרתיקין למיכניסמוס דק ומורכב מאוד של מחשבות עמוקות והרגשות נעלות בצירופיהן ובצרופי-צרופיהן הנפלאים ביותר. יש מילים -הררי אל, ומילים - תהום רבה. יש שבמילה אחת נגנזה כל תמצית חייה, כל השארת נפשה של שיטה פילוסופית עמוקה, סך הכל של חשבון עולם שלם... והנה בא יום והמילים ההן ירדו מגדולתן והושלכו לשוק, ועתה בני-אדם מגלגלים בהן מתוך שיחה קלה כמי שמגלגל בעדשים... מילים אלה, ורבות אחרות, עומדות מובלעות בלשון - ולא כלום. הנפש כמעט שאינה נפגעת מהן. תוכן נאכל וכוחן הנפשי פג או נגנז, ורק קליפותיהן, שהושלכו מרשות היחיד לרשות הרבים, עדיין עומדות בלשון ומשמשות אותנו שימוש רפלקטיבי ומרושל בגבולות מצומצמים של הגיון ומשא-ומתן חברתי... ומי יודע, אולי כך יפה לאדם, שיהא יורש את קליפת המילה בלא תוכה, כדי שיהא ממלאה, או מוסיף בה, כל פעם מכוחו שלו ומזריח בה מאור נפשו הוא. רוצה אדם בקב שלו, ואילו עמדה המילה הדיבורית כל ימיה במלוא כוחה וזוהרה הראשון, אילו היתה מלוותה תמיד כל אותה הפמליא של הרגשות ומחשבות שנקשרו בה בימי גבורתה, אפשר שלא היה שום "חי מדבר" מגיע לעולם לידי גילוי עצמותו ואור נפשו שלו. סוף סוף כלי ריקן מחזיק ומלא אינו מחזיק, ומה אם המילה הריקנית משעבדת, המלאה לא כל-שכן." ובכן, נועה, הבעייה שלי עם המאמר שלך לא היתה בהכרות עם המילים הלועזיות (ראי הערתי מ-14.4.00); הטרידה אותי העובדה שלא הזרחת בקליפותיהן מאור נפשך, כלשונו של ביאליק. כשקראתי את מאמרך לא הירפתה ממני התחושה שמשקלן של המילים מכריע אותך, כאילו צפיתי במרים משקלות במשקל זבוב המנסה להניף משקולות כבדים בהרבה מכוחותיו. (סילחי לי אם אני מפריז קצת בביקורתי עליך) ומשהו נוסף הטריד אותי. עצם השימוש בז'רגון העמוס חתר במידה רבה תחת המסר של פתיחת האוניברסיטה לנארטיבים חלופיים. השימוש בלשון מקצועית בעלת משמעות ספציפית שאינה נהירה לכול היא כלי עתיק יומין, מראשית ימיהן של האוניברסיטאות, ליצירת קליקות של יודעי ח"ן (ולביטוי סמלי של סטאטוס חברתי). לדוגמא, הספרות כמעט חדלה לעמוד במרכז הדיון הציבורי בארץ (להבדיל מימי טרום קום המדינה ושנותיה הראשונות) לא רק בגלל תרבות הרייטינג, אלא משום שהיא נוכסה על-ידי קבוצות אקדמיות של מומחים. דיון מפורט יותר בנושא של הפצת בערות באמצעות שימוש בז'רגון מקצועי ראי בספרם של עמוס פונקשטיין ועדין שטיינזלץ "הסוציולוגיה של הבערות" שיצא בסדרה "אוניברסיטה משודרת". בברכה, ג. שמעון |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
או - איכה תתטהר תפילתי שמעון היקר. אהבתי לאין ערוך את ביקורתך הזו- מאחר ומצאתי אותה עניינית הרבה יותר מן הקודמת . צר לי כי לא מצאת את התרוממות הרוח בדברי, ואילו אני כתבתי את הדברים היישר ממעמקי היאוש על טמטום הנורא, המילים הנלוזות ועייפות החומר האקדמי. וודאי לי כי זעםזה ליבה את כתיבתי.אם זאת, כאשר נשמעת הטענה כאילו הייתה הרשימה גיבוב של פסקאות מועתקות מספרים הנדמים בעיניך כספרי סיכום או מבואות שונים על - בדיוק הדברים שכנגדם יצאתי - הדבר גורם לי לעצב רב. כל מטרתי בתחילת הרשימה, ובעיקר בקטע הסקירה ההיסטורית -לצאת ולומר בזכותם של המלומדים הגדולים ממני, והקודמים לי בהרבה, שטענו טענות דומות, והניחו מסד עליו הייתי רוצה לראות חזון חדש בטיבו צומח. לא הייתי רוצה לטעת במאן דהו את הרושם כי הרעיונות המופיעים הם כולם פרי מוחי הקודח, ולשם כך ציינתי את יסודות ומקורות החשיבה על המבנה האקדמי החדש. שוב הייתי רוצה להזכיר כי ביאליק הוא גם זה שכתב כי מילותיו יהיו כאגוזים קשים לשיני ילדי ישראל הרכות , והם יצטרכו לעבוד ולעמול כדי להבין את שיריו לפעוטות. איני רואה צורך בשימוש במילים מיותרות על מנת לנכס דיעות ומסרים. להיפך, נראה לי כי זהו הדבר יעמוד כאבן נגף בפני השינוי לו קראתי לבוא ולהתרחש. אם זאת, הירידה לשפה הדלה, הנטולה עובי וקורה עליונה גם היא אינה אהובה עלי כלל. צר לי כי לא ראית מעבר לטרמינולוגיה את מה שרציתי להעביר, ופעם הבאה בחדדי את ציפורני לכתיבה - אזכור כל העת את הערותיך, ואעשה כמיטב יכולתי לתת למילים לפרוח ולהתעלות על ערב הקיץ היושב לו תחת שולחני, ושוזר ומוזר בלבנה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |