בתשובה לאודי פסמון, 24/07/06 18:07
הפסקת אש עכשיו – למען הילדים 399114
א. 1. מיהם "אנחנו" שמאחורי "טענותינו"?
2. אינני סוציולוגית ואף לא חוקרת תרבות.
3. הטענה נראית לי שגויה, כפי שכבר אמרתי.

ב. שוב, כפי שאמרתי, נראה לי שצריך לחפש בדחיפות סולם לירידה מהעץ. ודווקא נראה שסולם כזה קיים בהישג יד - אם הבנתי נכון, בשלב זה תומכותינו היחידות באו"ם הן ארה"ב ובריטניה. כל האחרים דורשים את הפסקת האלימות. יותר מזה, ממשלת לבנון גם היא מאותתת איתותים נאים, אם כי בתנאי שנחזיר את חוות שבעה. אם בתמורה לזה הם מוכנים, אכן, לפרק את החיזאללה מנשקו ולהחזיר את השבויים - זה נשמע לי טוב.

ג. אני לגמרי בעד משחקים, אבל מעולם לא שיחקתי משחק מחשב עם שותפים. קח בחשבון שמדובר בטירונית מוחלטה.
הפסקת אש עכשיו – למען הילדים 399119
נחזיר את חוות שבעה? מתי בדיוק לקחנו מלבנון את חוות שבעה?
הפסקת אש עכשיו – למען הילדים 399152
א.
1. אני, לא אנחנו (טעות שלי...)
2. נכון, אבל בוודאי יש לך דעה משל עצמך ואשמח לשמוע אותה.
3. אז כדאי שנפסיק להתווכח בנושא, כי איננו מסכימים על הנחות היסוד. עם זאת, אני סקרן לדעת למה אם את חושבת שההנחה שגויה מתוך נסיונך האישי או מתוך מחקרים/ספרים שקראת.

ב. הפתרון נשמע טוב, אבל שימי לב שהוא אפשרי רק לאחר ביצוע הפעולה המלחמתית שהפעילה לחץ על ממשלת לבנון. הוא לא היה אפשרי לאחר החטיפה (המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים וגו'), והוא לא היה אפשרי לפניה: לממשלת לבנון לא היה אינטרס מספיק חזק. עדיין לא שמעתי הצעה טובה לטיפול במשבר החטיפה (או בכלל במשברים האחרונים) שלא כוללת שימוש מסיבי מאוד בכח צבאי.
אגב, נראה לי שהדימוי של "סולם" ו"עץ" הוא קצת מטופש: איני מאמין שהסיבה להמשך הלוחמה היא הכבוד של שר הבטחון או של ראש הממשלה, אלא אינטרסים עמוקים יותר.

ג. נהדר, מחר.
הפסקת אש עכשיו – למען הילדים 399192
א. מ"ידע אישי" (בעיקר חיטוט בזכקונותיי החבוטים ומוכי האלצהיימר) - נראה לי שההבדל בחברה משכילית/סמי-משכילית בין שימוש במטאפורות גבריות לנשיות איננו מתבטא דווקא בכמות, אלא יותר בערכיות. קרי, איפיונים זכריים נתפסים לרוב כ"טובים" או נייטרליים; איפיונים נקביים - כמעט תמיד - נאמרים לשלילה. ראה "יש לו ביצים", "לתפוס אותו בביצים", "לא שם זין", וכמובן - "תהיה גבר" - לעומת "פותחת את הרגליים", "כוס אמאק", "כוס אוחתאק", "המקצוע העתיק בעולם", או "ביץ"'.

ב. העליתי את הפתרון הזה משום שאם הבנתי נכון, אתה ביקשת פתרון שמתייחס למצב הנתון "עכשיו". לגבי העבר - כבר חזרתי מספר פעמים על דעתי. בשום מקרום לא כללתי שימוש מסיבי בכח.
"העץ והסולם" אינם מתייחסים כלל לכבודו האישי של מישהו, אלא לכח ההרתעה של המדינה: עניין קריטי בהחלט. אין דבר מזיק יותר לכח הרתעה מאיומים ריקים. הבטחתו של פרץ לחקוק את שמו על לוח לבו של נסראללה הייתה בבחינת טיפוס על עץ גבוה במיוחד. למעשה, משהו בגובה מגדלי התאומים, דקות ספורות לפני תקיפת המטוסים. כיוון שכבר ברור (אני מקווה שגם לך) שהאיום הזה לא יתממש, יש למזער ככל האפשר את הנזק לכח ההרתעה שלנו. הדרך היחידה שנראית לי (אלא אם כן יעלו הצעות אחרות) היא להשתמש בלחץ העולם לסיום הסכסוך.

ג. תאר ונשמע.
הפסקת אש עכשיו – למען הילדים 399196
א. זה נשמע לי נכון באופן כללי, אבל זה עדיין לא עונה על השאלה מדוע מקובל לגנות גברים דרך הגניטיליה בחברה משכילה, אבל מאוד לא מקובל לגנות נשים באותה צורה.

ב. בנושא הזה אני מסכים. אסור לאיים, ואם מאיימים צריך לקיים. אם שמת לב, מאז תחילת המשבר פרץ ואולמרט מיעטו להופיע בתקשורת (בניגוד מבורך למשבר גלעד שליט), אבל כל הופעותיו הרברבניות של הרמטכ"ל היו קטסטרופליות. מצד שני, לא הבנתי מהי מדיניות הפעולה שאת מציעה במקרה הכללי של פגיעה במדינת ישראל (תהא זו קטיושה, חטיפת חייל, רצח שגריר או אירוע עם בני ערובה).

ג. זה דורש קצת אורך נשימה: למשך שלוש תגובות, את מייצגת את דעתי ואני מייצג את דעתך. הייצוג צריך לבוא בנפש חפיצה, ואסור לנסות להגחיך את עמדת הצד השני. בקיצור, למשך שלוש תגובות אני צריך למצוא פתרון לא-צבאי לסכסוך הזה ולהגן עליו, ואת צריכה להסביר לי למה הפתרון שננקט הוא *בדיוק* הפתרון הנכון. מנסיוני, המשחק הזה הוא הכלי הכי חזק לשבור התבצרות בעמדות בויכוח.

מרימה את הכפפה ?
הפסקת אש עכשיו – למען הילדים 399201
א. כרגיל, אני חולקת על הנחת היסוד שלך. ובאופן טבעי, אין לי הסבר למצב שאיננו קיים.:)

ב. מר חלוץ בלי ספק מגדיל לעשות. כגודל מחדליו כך גודל איומיו.
ואין לי פתרון "כללי" למצבים שציינת. לדעתי לא ייתכן פתרון כללי כזה.

ג. הצעת אחלה משחק, אני מכירה בהחלט באפשרויותיו הטיפוליות, אבל בהתאם להוראות פיקוד העורף - אשאר בינתיים במרחבים המוגנים. ניפגש בשש אחרי המלחמה?

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים