 |
הבעיה היא שכאשר אתה יושב מסביב לכפר, כל מה שאתה יכול לעשות זה לספור את הקטיושות שנורות מתוכו (ולפזר סיפורי גוזמאות על אבידות האוייב ומשגרים מושמדים).
צה"ל שדבר בזמנו על "צריבה תודעתית", כנראה התרגל להשגת מטרות בפעולות דה-לוקס. כאשר לצריבה התודעתית הנדרשת (קריא שהחיזבאללה אינו יכול לעמוד בפני צה"ל ול"הגן" על לבנון) צמוד תג מחיר גבוה, המטרות המתוחכמות האלו פתאום נראות הרבה פחות קורצות.
אני רוצה לחדד את עמדתי: אני חושב שההצעה לתקוף מצפון לדרום (אני מניח שהכוונה למשהו כמו המבצע האמפיבי על האוואלי במלחמת של"ג) היא חשיבה צבאית יותר נכונה ופחות הייטקית וכירורגית מאשר אסכולת דן חלוץ. אבל אני לא חושב שהבעיה היתה כל כך בתוכנית האופרטיבית ובדוקטרינה כמו באופן הביצוע ובגישה האומניפוטנטית שהנחתה אותה. האמריקאים במלחמות המפרץ ובאפגניסטן הוכיחו שמערכה והכרעה אוירית היא אפשרית, אבל הם כנראה היו הרבה יותר זהירים ומודעים למגבלות (וכנראה גם בעלי יכולת גדולה הרבה יותר מבחינת עלויות). זוכרים את המאמצים האדירים שעשו האמריקאים לטובת חזית צפונית מטורקיה? זוכרים את שיתוף הפעולה המאוד מאוד בעייתי עם הכורדים בעירק ועם החזית הצפונית (ועוד כל מיני שבטים וכנופיות) באפגניסטן?
גם ההצעה של גישה יבשתית צפונית וגם הגישה האוירית נועדו להכות ולשתק את מערך השליטה של האוייב וכך לרכך ולהכין לכניעה את הכוחות הלוחמים בשטח. מבחינה זו הגישה האוירית היא הזולה והבטוחה יותר. הטעות היתה כך שבצה"ל לא למדו היטב את תורת הלחימה. הם לא קלטו נכון את העוצמה הנדרשת, את האמצעים המשלימים החיוניים (פעילות קרקעית של כוחות מיוחדים) וגרוע מכל הם לא חישבו נכון את הזמן הנדרש. הזמן הזה למעשה אינו קיים מבחינת ישראל הן מבחינה מדינית ובעיקר מבחינת עמידות העורף. (טעות בחישוב גורם הזמן).
אני מניח שהגישה היבשתית היתה מביאה לתוצאות די דומות. נראה שמפקדות החזבאללה הם משהו כמו מפקדת הוייטקונג האגדית בקמבודיה. החזבאללה כנראה פועלים עם פיקוד ושליטה מינימליים עם עצמאות גדולה מאוד של כוחות מקומיים, כך שחיסול השליטה הוא קשה מאוד. גם אם מניחים כי ההסתבכות של צה"ל בנבטייה ובצור היו פחותות מאשר בבינת ג'בייל ותבנית (הנחה שגוייה להערכתי), מבחינת הקרבות בתוך הכפרים שהם הלוז של הלחימה בחיזבאללה אין זה משנה הרבה אם מגיעים מדרום או מצפון.
מה שכנראה היה צריך לעשות הוא להתכונן לפלישה יבשתית בהקף מלא (ולא להתחיל לגייס מילואים שבוע אחרי פרוץ הקרבות) שהמערכה האוירית תשרת אותה ולא תחליף אותה. היה צריך להשתלט על צמתי הדרכים והשטחים השולטים ואז לבחור את נקודות המגע עם האוייב. חה"א היה צריך לנסות להוריד לאוייב את הראש ולשתק ככל האפשר את הפעילות שלו ולא לעסוק במערכת הכרעה תודעתית נגד ביירות. היה צריך גם לשים יותר דגש על אש מדוייקת כדי להמנע מנזקים מדיניים ותעמולתיים של פגיעות באזרחים. (למשל מה היתה המטרה של פגיעה בשה"ת של ביירות. מישהו באמת חשב שהדרך היחידה להעביר משלוחי קטיושות בזמן מלחמה היא במטוסים אזרחיים או שנסראללה מיד עם היריה הראשונה ימהר לעלות על מטוס לאיראן?).
ברור שהמערכה הזו היתה עקובה מדם ומרובת אבידות, אבל בסופו של דבר היא היתה מתגמלת את עוצמת האש והסד"כ של צה"ל.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש