החן שבשיר הזה 409097
וההנאה ממנו, נובעים מכמה מקורות:

א. כנות ואירוניה עצמית - נפרשים פה, פרק אחר פרק, המונולוגים הפנימיים של המשורר, שמתלבט בסוגיה שהיא פעוטה לכאורה (לנסוע לת"א או לא), אבל בעצם מעלה ומורידה לגבי כל הווייתו. פעם למעלה ופעם למטה, פעם "בשבילי נברא העולם" ופעם "ואנוכי עפר ואפר". אם ייסע ואם לא, אין זה משנה. מה שמשנה הוא הקלות שבה תחושת הערך העצמי שלו מיטלטלת ונידפת. בנשימה אחת הוא בונה לו עולמות חדשים ועתידים אפשריים מבטיחים (היכרות עם גדולי השירה, מגורים על הכרמל, התערות בת"א), ומייד נושף ומפריח אותם ומכריז שהכל הבל ושהוא עצמו אפס אחד גדול. זה מתקשר גם לסעיף השני:

ב. מילים, מילים - מדובר בסך הכל בנסיעה מחיפה לת"א והגעה לערב ספרותי חגיגי. פעולה פרקטית לגמרי, אבל אצל המשורר היא אפופה ומכוסה בהמון מילים, הרהורים ולבטים. הוא איש מילים, שחולם על הגעה לערב של מילים לכבוד אמנית של מילים, ומכסה על זה במילים נוספות, שנבחרו בכוונה ובלי בושה - קלישאות ודפוסי חשיבה קלישאתיים ושבלוניים ("גדולי השירה", "אותה עיר דמונית", "איזה ערב מקסים, אישה מקסימה", "האינטרנט הזה, מה הכוח שלו?"). ביטויים ורעיונות שלמים שכאילו צוטטו משפת העיתונות השגרתית או מקלישאות הדיבור. קל לדקלם אותם, להעמיד פנים שהם נכונים לרגע, ועוד יותר קל לבטל אותם, להתכחש ולהכריז שמתחילים מהתחלה. ובכל פרק חדש בפואמה מתבטל ההרהור הקודם והמשורר מכריז על תפנית חשיבתית חדשה, שמשנה כליל (ראו סעיף א') את התייחסותו לעולם ולעצמו.

ג. שכבות של הומור - הטלטולים המחשבתיים הלללו שעשעו אותי, גם לא היו זרים לי לגמרי, ועוד יותר שעשע אותי שלקראת הסוף מסתבר שגם הערב הספרותי לא מציאה גדולה ("אנשים רגילים נמצאים פה... כמו אצלנו בחיפה"). הרצון הכן של המשורר לשנות משהו בחייו ובעולם, ליצוק משמעות, מיתרגם בגלל סעיף ב' לאמירות כמו:
אֲנִי כְּבָר לא מְפַחֵד
יוֹרֵק עַל כֻּלָּם
הַחֶבְרָה מְחֻרְבֶּנֶת
תִּקְשׁרֶת זוֹלָה

יש כאן תובנה "גדולה" שהכותב הגיע אליה אחרי ישיבה של כמה דקות, ככל הנראה, בערב השירה. ברור שמדובר בפאנק דה-לה שמאטע. בחירת המילים המדויקת (שוב קלישאות, הפעם פאנקיסטיות ו"היפיות") מבהירה שהמשורר מודע לגיחוך ולפוזה הזמנית שהוא לובש - בחור פרובינציאלי ונכה מדמיין שהוא בוהמיין הבז לבורגנות. בכך בעצם אנחנו מקבלים שכבות על שכבות של מודעות עצמית, שאינה פוסקת לרגע, מראה מול מראה עד אינסוף של ביטול עצמי והגדרה עצמית מחודשת בעזרת "מסכה" חדשה (פעם הוא גדול שירה, פעם הוא מתקן עולם....).

יש כאן גם הומור מכוון, עצמי וסרקסטי, וגם חיוך אמפתי אמיתי שעולה אצל הקורא בגלל תמימותו ולהיטותו של הכותב לשנות את העולם בחלק אחר מן הפרקים, ועוד יותר בגלל הנכונות שלו לחשוף את נבכיו ככה.

פרק הסיום מתמצת את הכל:
הַכּל הָיָה פַנְטַזְיָה
הַכּל הָיָה חֲלוֹם
חָשַׁבְתִּי בְּגָדוֹל
וְלא יָצָא דָּבָר
אֵיזֶה יוֹנָה ווֹלַך
בָּראשׁ הַמְּטֻמְטָם
מַקְסִימוּם מוֹכֵר נַעֲלַיִם
בָּעוֹלָם הַמְּלֻכְלָך

הכל היה חלום - מפני שמעבר לנסיעה הקונקרטית והישיבה בערב השירה ליד אנשים אחרים, העולם קורה בעיקר בראשו של המשורר, וכוח המילים חזק אצלו מן הממשות והחישה.
חשבתי בגדול ולא יצא דבר - ממחיש את סעיף א'. גם המעבר בין רבדי לשון שונים (שאולי קצת בולט מדי) משרת את זה.
איזה יונה וולך בראש המטומטם - אותי לפחות זה מצחיק, כי העליבות הכמעט חנוך לוינית (אבל כמובן נקייה יותר ותמימה יותר) שמה רגל לחלומות הגדולים של המשורר. אפשר לומר שהכותב בוחר להחליק על קליפת בננה, להלקות את עצמו על כך, לדמיין שאולי לא החליק ולבסוף להכריז שהוא טיפש כי כן החליק.

היכולת של הכותב לדייק כל כך בתמלול המהלכים החשיבתיים האלה, של הביטול העצמי, המינון המדויק כל כך והמהילה של סרקזם ושנאה עצמית מול תמימות, להיטות נעורים ורצון לעשות גדולות, פועלים את פעולתם על הקורא ‏1 בצורה אופטימלית.

עייפה ומרוטה, אז אמשיך אח"כ אם אצליח להיזכר בעוד משהו.

1 לא האייל, אבל לזה התרגלנו.
_new_

החן שבשיר הזה 409182
תודה. אחלה ניתוח.
_new_

החן שבשיר הזה 409407
I also thought of Hanoch Levin (especially LONDON LO MECHAKA LI).
It also reminded me Natan Zach. But then I found out that the song is actually built of svereal small songs.
Quite interesting and new.

_new_

החן שבשיר הזה 409804
כשיש לך את הסבלנות זה תמיד יוצא יופי. זה עוזר, תודה.
_new_


חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים