בתשובה לדב אנשלוביץ, 27/04/00 19:35
 |
|
 |
||
|
||||
 |
בעניין שופט הכדורסל - אם הוא שרק על עבירות של קבוצה אחת, אז הוא במלכוד ידוע. הצגת קרן אחת של הדילמה, והיא אם הוא לא שורק על עבירות הקבוצה השניה. מצד שני, אם הוא שורק בכוונה נגד השניה, כדי "לפצות" את הראשונה (והדברים האלה כנראה קורים, כחלק מהפסיכולוגיה של השיפוט), גם זה לא בסדר. ולמה אני מאריך בפיתוח המשל? כי זה מראה דילמה אמיתית, לדעתי, שבג"צ נמצא בה. אם יפסוק בעד אלוני, הרי שיש כאן (לפחות על פניו) איפה ואיפה. אם יפסוק נגדה, ובהנחה שאכן השופטים, למיטב שיפוטם הלא בהכרח אובייקטיבי, חושבים שמן הדין לא לפסוק נגדה, הרי שהם פוסקים כאן באופן פוליטי ולא משפטי. אתה טוען שזה מה שהם עושים ממילא, אבל כבר ראינו שזה לא לחלוטין חד משמעי, ובוודאי שהשופטים לא במצב שהם יכולים להצהיר בריש גלי שהחלטותיהם הם פוליטיות. מסיבה זו יש בעייתיות בהצעתך, שייקבע הרכב "מאוזן פוליטית" של בג"צ. אם ייזמו זאת שופטי בג"צ (או כל גורם שלטוני אחר) אז יקבע סופית שבג"צ הוא גוף פוליטי ולא מקצועי. זה בעיקר מה שיש לי נגד הצעתך. המעט שיש לי לומר קונסטרוקטיבית, בתגובה נפרדת. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שכל אחד מאתנו אמר פחות או יותר את כל מה שיש לו לומר בעניין ולא אוסיף , אך רק למען "הוספת צבע" אוסיף דוגמה נוספת לדוגמת שופטי הכדורסל. מדובר בבדיחה: שני סגני אלופים חברים נתפסו ע"י שוטר צבאי ללא כומתה לראשם (מכאן ברור שזה היה בזמן רפול כרמטכ"ל, כשהכומתה הייתה צריכה להיות על הראש, אבל לא זה העיקר) הקיצור הם החליטו למען היעילות להישפט זה אצל זה. נכנס האחד ללכשכת חברו להישפט, הודה וקיבל כעונש - נזיפה. מיד עברו ללשכתו של השני. הפעם גזר הדין היה : שבעה ימי מחבוש. למה עשית לי זאת ? שאל המורשע ההמום. "אני מצטער", ענה החבר. העניין הזה של הכומתה כבר הופך למגיפה. זה המקרה השני היום .... חייבים לעשות משהו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דין קודם שלו בתוך פסק דין חדש אני רואה שעדיין קשה לי להיפרד מהעסק הזה, "שניצר אלוני". גרמת לי להשיג ולקרוא את פסק הדין בעניין שניצר, ופתאום התחשק לי לקרוא גם את פסק הדין בעניין אלוני. מעניין שבשני התיקים הנ"ל, שניים משלושת השופטים שבהרכב היו אותם שופטים. בראש ההרכב, השופט תיאודור אור ושניה לו השופטת דליה דורנר. פסק הדין נכתב בשני המקרים ע"י תיאודור אור, ודורנר רק "מסכימה". כשקראתי את פסק הדין השני, התחלתי לפתע לשער מדוע כתבת בדבריך שעניין ועדת האתיקה העיתונאית היה העניין העיקרי שבגינו החזיר בית המשפט לועדת הפרס את עניין שניצר. אפשר שקראת את פסק הדין הזה (בעניין אלוני), או תיאור מפורט שלו. בפסק הדין בעניין אלוני אכן נדרש בית הדין לעניין פסק הדין שלו בעניין שניצר (בדברים קודמים שלי כאן, שיערתי שהוא אך מקדים תרופה למכה, אך מקריאת הדברים, הסתבר לי שהוא התייחס במפורש לעניין זה, וחלק ניכר ממנו עוסק בהסבר מדוע זה לא אותו דבר.) אני לא רוצה להגיד כאן במפורש שהשופט אור מסלף את דבריו הקודמים. אין לי שום חשק להסתבך איתם. (יש לי אישה וילדים…), אבל אני רוצה לצטט דברים משני פסקי הדין, ולהשאיר לקורא לשפוט בשאלה זו, בעצמו. לפני שאצטט אזכיר דברים שאמרתי קודם בתשובתי לך, לפני שקראתי את פסק הדין בעניין אלוני, שלפיהם בפסק הדין המקורי מעמיד בית המשפט את עובדת אי היותו של המאמר המסוים בפני הועדה והשר, ואי היותה של עובדת קיום פסיקת ועדת האתיקה בפניהם ברמה שווה. אי אפשר להבין מקריאת הדברים ההם שעניין הועדה יותר חשוב, או שהוא המרכזי. להלן קטע מפסק הדין בעניין אלוני: ================================================ 4. לדעתנו, העובדות בבג"ץ 2205/97 היו שונות, ועל כן אין להקיש מההחלטה שם לענייננו. נסיבות המקרה שם היו, שהובא לידיעת בית המשפט שהן הועדה שהחליטה על ההמלצה והן שר החינוך שאישרה, לא היו מודעים כלל לעובדה שבית הדין לערעורים בענייני אתיקה של מועצת העיתונות בישראל החליט, זמן לא רב קודם לכן, על כך שמר שניצר עבר עבירת אתיקה חמורה והורשע בה. לא היתה מחלוקת שעובדה זו לא היתה לנגד עיני ועדת הפרס והשר. גם לא היתה מחלוקת על החשיבות שיכולה להיות לעובדה זו במסגרת השיקולים אם להעניק את הפרס. בפרט, שמר שניצר סרב לחזור בו מהדברים שכתב, אשר היוו את הבסיס להרשעתו האמורה. על רקע זה ועל רקע סמכות השר לחזור בו מהחלטתו ולהחזיר את הדיון לועדה - סמכות אשר לא היתה מחלוקת לגביה - הוחלט על ידי בית המשפט להחזיר את הדיון לוועדת הפרס. הטעם לכך היה, שכל החלטה של כל רשות מינהלית סבירה צריכה להיות מושתתת על כל העובדות הרלבנטיות הדרושות לקבלתה. באותו מקרה הוברר בעליל שעובדה חשובה ביותר לא היתה בפני ועדת הפרס והשר. שימו לב. ב "נסיבות המקרה" לא מופיע כלל העניין שהמאמר עצמו לא הובא בפני השר וועדת הפרס, רק עניין פסק ועדת האתיקה. כל הזמן כתוב שם "עובדה" ולא "עובדות". ועכשיו הבה נעיין בפסק הדין המקורי בעניין שניצר: ================================================ 10. ראשית, וזאת יש להדגיש, בעת שהמליצה ועדת השופטים את שהמליצה, ובעת שאישר השר את המלצתה, לא הראשונה ולא האחרון היו מודעים לקיומו של המאמר ולהחלטתו המרשיעה של בית הדין בעקבות פרסום המאמר. אשר למאמר, אי ידיעתם של השר וועדת השופטים על דבר קיומו עולה מדברים שאמר שר החינוך בראיון מיום 7.4.97, אשר תמליל שלו הוצג בפנינו. על אי - ידיעתה של ועדת השופטים על המאמר, למדים אנו גם מדברי ד"ר גולדברגר, יועץ השר לפרסי ישראל, אשר מלווה את ועדות השופטים לפרסי ישראל השונים בעבודתן. בראיון מיום 27.3.97 נשאל ד"ר גולדברגר מפורשות אם המאמר היה בפני ועדת השופטים, ותשובתו היתה בשלילה. אשר להחלטת בית הדין שהרשיע את מר שניצר בעבירה אתית חמורה, מצויין במפורש בתגובה מטעם שר החינוך שזו לא היתה בפני ועדת השופטים. גם שר החינוך לא ידע עליה. הנה כי כן, יודעים אנו שבעת מתן ההמלצה על ידי ועדת השופטים, ובעת שאישר שר החינוך את המלצתה, לא המאמר ולא החלטת בית הדין היו לנגד עיניהם. 11. לדעתנו, ראוי וחשוב היה שתוכנו של המאמר וכן העובדה שבגינו הורשע מר שניצר בעבירה אתית חמורה, יהיו בפני ועדת השופטים קודם החלטתה. ======================================================================= הבאתי ציטטה אחת מכל פסק דין. הדברים שהבאתי הם לב העניין, אבל אני רוצה לציין שאין כאן הוצאת דברים מהקשרם, ואכן במסמך המקורי מדברים גם בחלקים שלא ציטטתי על שתי עובדות מקבילות וזהות , ובמסמך השני כשמתארים את הראשון מתעלמים מאחת העובדות, ומדברים על "עובדה" אחת. לבסוף, אני רוצה לחזור ולהתייחס לכל עניין "שניצר אלוני". העותרים במשפט אלוני רכזו את כל התבטאויותיה הבעייתיות של אלוני במסמך אחד. חבל שהמסמך הזה (בינתיים) אינו בידי. לו היה, יש לי הרגשה שיכולתי להשוותו למאמר מעורר המחלוקת של שניצר, שאותו קראתי ולהראות באותות ובמופתים שהוא הרבה יותר בעייתי. ברור שהמסמך הזה לא היה בידי השר ולא בידי הועדה כפי שהוא. האם שר החינוך ידע על התבטאויותיה של אלוני ? בפסק הדין מצוטטת תשובת השר לשאלה זו באלה המילים: ================================================ בא כוח העותרת פנה הן אל הועדה והן אל השר בבקשה לברר אם התבטאויות מסויימות של המשיבה היו לנגד עיניהם קודם שקיבלו את החלטתם. במצורף למכתב צורפה טבלה של התבטאויות שונות. על פניה זו ענה השר במכתבו מיום 13.3.2000, בו הוא אומר, בין היתר: "אין לי שמץ של מושג מה היה החומר שהונח על שולחנה של הועדה כאשר החליטה מה שהחליטה. אינני משתתף בדיוני הועדה ואינני מתערב בשיקול דעתה. הוועדה היא ועדה בלתי תלויה שמורכבת מאנשים שאיש אינו רשאי להטיל דופי ביושרם המקצועי, האינטלקטואלי והאישי. הם מכירים היטב את שולמית אלוני, את מסכת חייה ואת תרומתה המיוחדת למדינה ולחברה". האם אפשר להבין מכאן ששריד ידע על התבטאויותיה ? איזו מין הוכחה היא זאת ? אולי לא ידע ? ונקודה נוספת . בפסק הדין המקורי וכן גם בתיאורו בפסק הדין החדש חוזר השופט כל הזמן על המשפט: "שניצר לא חזר בו". אז מה אם הוא לא חזר בו ? שניצר טען שדבריו היו אמת כפי שהבין, ושלא הייתה לא שום סבה לחזור בו מהם. מה זה כאן ? משטרת מחשבות ? הוא צריך לחשוב כמו תיאודור אור ? אחרת ישתמשו בכל מיני תירוצים כדי לקחת ממנו את הפרס ? ואם כל כך כואבת לאור העובדה ששניצר לא חזר בו, שיגיד מפורשות שהוא לוקח ממנו את הפרס בגלל הדברים שאמר, ושלא יתפתל בכל מיני הסברים מדוע הוא מתערב בעניין לא לו. ושולמית אלוני כן חזרה בה מדברי הבלע שלה ? לא ראיתי דבר כזה בפסק הדין, לא ראיתי שהתבקשה לחזור בה, ונראה לי שזה לא מפריע כלל לשופט הנכבד. ולבסוף, אני רוצה לחזור על דברים שכבר אמרתי. לגופו של עניין אין לי שום בעיה עם הענקת פרס ישראל לשולמית אלוני. אבל אני חושב שהפרס הגיע גם לשניצר, ושבית המשפט היה צריך לנהוג במקרה שניצר בדיוק כמו במקרה אלוני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סיכום הדיונים בעניין תומרקין: |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |