בתשובה לגדי אלכסנדרוביץ', 10/10/06 23:04
 |
|
 |
||
|
||||
 |
צר לי לומר לך, אבל לומר "פרסום לא משפיע עלי" מעיד על תמימות רבה. הפרסום משפיע על כולם, כולל מי שמכיר את המניפולציות ומנגנוני ההשפעה שלו היטב. מעבר לזה, זה אכן נחקר מדעית, ולעומק. הפרסום העולמי שווה לא זהב, לא מיליונים ולא מיליארדים, אלא אלפי מיליארדים בשנה (ואולי אפילו יותר). ככזה, הוא נחקר כל הזמן, על קבוצות צופים שונות ומשונות, המודעות למשמעות הפרסום או שלא מודעות אליו. בלי להסתבך, על עצם העובדה שפרסום משפיע, ומאוד, קשה להתווכח. באופן הבסיסי ביותר מעידה על כך עובדה פשוטה מאוד - כשחברה משקיעה בפרסום, הרווחים שלה עולים. נקודה. מנגנון ההשפעה הבסיסי ביותר והאפקטיבי ביותר של הפרסום הוא חשיפה פשוטה. לכן לא תמצא כמעט פרסומות מורדרניות שמנסות לשכנע אותך שהמוצר טוב יותר - זה למעשה חסר ערך. מספיק לחשוף את המאפיינים הויזואליים של המוצר מספיק זמן לרשתית העין שלך, עם עדיפות לקונוטציות נעימות ומגרות. העניין הוא שאדם, כל אדם (כולל אני ואתה), יעדיף לקנות מוצר הנראה לו מוכר. מסיבה כלשהי, שלא רלוונטית לעניין, אנשים נוטים באופן בלתי רציונלי לבטוח במה שמרגיש להם מוכר (מלשון היכרות). בין שתי מכוניות זהות למעשה, באותו מחיר למעשה, הצרכן (בהכללה, כמובן) יעדיף את זו ש*נראית* לו מוכרת, אפילו אם הוא לא יודע מאיפה היא מוכרת לו, ולמה. תחושה עמומה עמוק בבטן תאמר לו - "זו מכונית טובה יותר. יש בה משהו נכון יותר. המכונית האחרת נראית קצת מוזרה... עדיף לא לגעת בה. הראשונה היא המכונית הנכונה." הצרכן גם יאמר לעצמו שהמכונית אמינה יותר, יפה יותר, מרגשת יותר או מהירה יותר, על פי מה שהוא מגדיר כחשוב לו, ובלי כל קשר הדוק למציאות. למעשה, זה אפילו קיצוני יותר - אדם יעדיף מכונית יקרה יותר וטובה פחות רק בגלל שהיא נראית לו מוכרת. פרסום הוא כמובן לא הפרמטר היחיד בבחירה, יש גם שיקולים אובייקטיים, חברתיים, כלכליים ואחרים, אבל הוא פרמטר מאוד משמעותי. אני מבטיח לך שאם, לדוגמא, טושיבה לא היו מפרסמים את הטלווזייות שלהם בכלל, לא היו קונים אותן, והיבואן היה פושט את הרגל. אני גם מבטיח לך שזה שאנו רואים מכוניות פורד בתכניות אהובה עלינו, אפילו שאין לנו מושג שאלו מכוניות פורד, משפיע עלינו. וזה נחקר מדעית. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מבקש סליחה מגדי וממך, אבל אני לא חושב שאמרת לו משהו חדש, רק "הפרסום עובד" (אלפי מפרסמים מרוצים לא טועים) ו"זה הוכח מדעית" (סקר קובע כי כווולם מפרסמים). למה שלא פשוט תקשר אותו לאחד מאותם מחקרים רבים שאמרת שתומכים ביעילות הפרסום? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא הוספתי משהו חדש לדיון, בנוגע לטענה שחוסר מודעות למשמעות המותג שוללת את ההשפעה שלו על הקנייה שלנו: "... לכן לא תמצא כמעט פרסומות מורדרניות שמנסות לשכנע אותך שהמוצר טוב יותר - זה למעשה חסר ערך. מספיק לחשוף את המאפיינים הויזואליים של המוצר מספיק זמן לרשתית העין שלך, עם עדיפות לקונוטציות נעימות ומגרות. העניין הוא שאדם, כל אדם (כולל אני ואתה), יעדיף לקנות מוצר הנראה לו מוכר." חבל שפספסת, זה היה די בולט. קישורים למחקרים מדעיים כבר ניתנו בפתיל, ובשפע, ושוב, חבל שפספסת. וכרגע אין לי זמן להתחיל לגגל ולספק נוספים. אם אתה רוצה, אני מנחש שמומלץ להתחיל בערך "פרסום" בויקיפדיה האנגלית, ולהמשיך באחד הקישורים. בהצלחה! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צר לי לומר לך, אבל ''פרסום לא משפיע עלי'' זה הדבר האחרון שאני אומר, ולכן איני רואה טעם להתייחס לשאר ההודעה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז מה אתה כן אומר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהודעה שאליה הוא הגיב אמרתי (בערך) "מכיוון שאני לא זוכר את האליפסה מהמכונית של ג'ק באוור, הפרסום הסמוי שמנסים להעביר באמצעותה לא משפיע עלי". אגב, מה שמעניין בהודעה שלו היא ההתרחקות מההודעה שפתחה את הדיון. היא כזכור ציינה את העובדה שהמכונית של "הטובים" היא פורד, בזמן שלרעים יש מכוניות אירופאיות וכאלו. אם כל מה שחשוב הוא "ליצור היכרות", מה זה משנה אם זו המכונית של הטובים או הרעים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני משערת שהרעיון הוא ליצור היכרות *בהקשר נעים*. אין לי מושג אם כך זה עובד. וכמובן קיימת גם האסכולה של "לא משנה מה כותבים עליי, העיקר שיאייתו את שמי נכון", אבל לפעמים אני מרגישה ששם מסוים או מראה מסוים שמוכרים לי באופן עמום (ואין לי מושג מאין) מתקשרים לי למשהו טוב/משהו רע. וייתכן ש*התקשרות* הזו נבנתה כך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היו לי חוויות רעות עם כמה חברות, ולמרות זאת הדחף שלי הוא להעדיף אותן על פני כאלו שלא שמעתי עליהן בכלל, כי החוויות הרעות לא היו זוועתיות, ועם החדשות, לך תדע. הייתי מעדיף את ASUS על MSI, אבל את MSI הייתי מעדיף על אחת שלא שמעתי עליה עדיין (או, לפחות, זה מה שהייתי עושה אם הייתי פועל רק לפי התחושות, בלי לעצור לחשוב [אבל אולי גם אז]). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או.קיי. יש הבדל בין זכירה אקטיבית לזכירה פאסיבית, וסקרים של פרסומות בודקים בדיוק את זה: 1. האם זכור לך הסמל של פורד? ("לא"). 2. האם זכור לך סמל האליפסה של פורד? ("לא"). 3. האם ראית אי פעם את הסמל הזה (סוקר מציג את סמל האליפסה של פורד)? ("אה... כן"). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברור ש*ראיתי* פעם את הסמל של פורד (מספיק ללכת ברחוב בשביל זה). השאלה היא אם שמתי לב אליו ב-"24", ועוד בהקשר החיובי והנעים של "הטובים". כלומר, שאלה 3 צריכה להיות "מה מזכיר לך הסמל הזה?" והתשובה צריכה להיות "ג'ק אהובי!!!!!" (יש ציטוט נחמד של פראצ'ט על מי שמשתמשים בחמישה סימני קריאה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
What business are we in??? We are in the damnation business!!!
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מגזים. חשבתי שסיכמנו, ש: 1. אחרי שרואים כמה פעמים - זוכרים (גם אם פאסיבית). 2. אחרי שזוכרים - מזהים את האוטו הנ"ל בחנות המכוניות. 3. חשיפה בסדרה "24" תורמת לסעיף 1. למפרסמים אין אינטרס שתזכור את ג'ק באואר. הוא רק vehicle (משחק מילים אקראי) למסר שלהם, שהוא פורד כמובן, המיוצג באליפסה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אבל זו לא אבחנה כל כך מעניינת (וכאמור, אפקט דומה אני מקבל מהליכה ברחוב ומבט במכוניות שמנסות לדרוס אותי). חשבתי שיש משהו יותר מתוחכם בכך שנותנים דווקא לג'ק לנסוע בפורד ולרעים משאירים את המכוניות ה''רעות''. אם זה הכל שאלה של זמן מסך ו''זיהוי'', אין לי ויכוח (וגם לא ברור לי מה הבעיה כאן). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כי בסדרה אמריקנית מהליגה הראשונה לא עושים חצי עבודה. הם גם לוקחים בחשבון שיהיו צפיות חוזרות, ודי.וי.די שייצא לספריות הווידאו, ואנשים בבית שיעצרו את הפריים לרגע להבין איך ביצעו פעלול כזה או אחר (לא ראיתי את הסדרה), ואולי איזה מרצה בחוג לקולנוע וטלוויזיה שיקרין חצי פרק שוב ושוב וידבר על בניית נאראטיבים חלופית או משהו, ובקיצור הצפייה בסדרה לא מתמצה ב"שידרנו פרק 15, יאללה לפח, ומקס - תביא את 16 ותזמין פיצה". וישנו גם כמובן הסבר אוקהם - אם ממילא מזהים, מה איכפת להם לתת את הפורד לבחור הטוב? :-P (זו מכונית אמריקנית, לא? איזה תסריטאי שרוצה לשמור על העבודה שלו היה נותן מכונית אמריקנית לרעים?). ואתה יודע מה - הסבר שלישי שלא קשור לקלט אצל הצופה. למה שהזקנים עם הסיגר במועצת המנהלים של פורד יעבירו לפרסומאי שלהם תקציב על פרסומת שבה הם בצד של הרעים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והשלמה מיותרת לפסקה הראשונה: ... ויהיו גם אתרי אינטרנט חוכמולוגים של אנשים שיחפשו וימצאו "פספוסים" בסדרות פופולריות (בדקה 21 של פרק 7 רואים את ג'ק מחזיק את הטלפון ביד שמאל, ושנייה אחרי זה הטלפון ביד ימין!"). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שאני כבר לא מבין על מה בעצם הדיון. מכיוון שאני זוכר שאת לא אוהבת שאני מתדיין למרות שאני לא מצדד בלהט בעמדה שאני מגן עליה, נראה לי שאפסיק כאן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב. הנגזרת של צורת הדיון הזו שלך היא, שאתה כל הזמן מסיט את המוקד כמה מעלות ימינה או שמאלה (''טוב, את זה הבנתי, אבל את זה עדיין לא הבנתי''). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תראי, אם לא נסיט אותו, זה יהפוך להיות דיון סטייל "טרחנים כפייתיים במתמטיקה" שבו אומרים את אותו הדבר במשך 1,000 הודעות. אני מעדיף לקפוץ מנושא לנושא ובסוף לצאת עם כמה תובנות מעניינות (איפה העלמה עפרונית כשצריך אותה?) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה מזכיר לי שאני רוצה להמליץ על הסדרה Respectable (צפיתי בינתיים רק בפרק הראשון). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במועצת המנהלים של פורד כבר לא מעשנים אפילו סיגרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, שכחתי. מעניין במה הם מתעסקים עכשיו (צעצועי מנהלים זה פאסה?). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא לא, עכשיו יש להם אולרים יפניים ממוחשבים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מדמיין פרסומת לאולרים האלו, בסגנון של סכיני ומשחות גילוח. ''הלהב הכפול של האולר הממוחשב שלנו מבטיח לך חאריקירי מהיר, נטול כאבים ונקי מסיכונים רפואיים.'' | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שעיקר חנו של האולר הממוחשב הוא בכך שאתה יכול מיד לראות עליו מתי בדיוק עשית חרקירי בפעם האחרונה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דבר ראשון, אני עומד לענות על מספר תגובות בו-זמנית. מצטער על חוסר הנוחות. ההתניה הקלאסית הוזכרה כאן ("כלבים של פבלוב"). למושג "התניה" אין מקום בדיון על חשיבות המודעות, לדעתי. המושג הוא נדבך מרכזי בתיאוריות ביהביוריסטיות, שאינן עוסקות כלל במודעות אלא בפעולה בלבד. אם תתפוס ביהביוריסט מושבע, למשל, לא תצליח להוציא ממנו התייחסות למודעות גם בעינויים. הנסיון להסביר מודעות היה שייך לגורמים "פילוסופיים" בשלבים המוקדמים של התפתחות הפסיכולוגיה, ורק בעשרים השנים האחרונות נערך מחקר רציני בתחום כחלק מהזרם הקוגניטיבי. האם פירסומות עובדות? כנראה שכן. מחקרים בפסיכולוגיה חברתית הראו כך. נראה, שלמוכרות יש השפעה מהותית על בחירה: אנו נוטים לבחור יותר את מה שאנחנו מכירים על פני מה שאינו מוכר, גם אם ההיכרות אינה רלוונטית. מצד שני, "היכרות" היא מושג שאינו מוגדר היטב. האם "חשיפה"="היכרות"? רובנו נענה בשלילה כמעט מיד, ובצדק. קיימות השפעות של חשיפה קצרה ביותר על קבלת החלטות. ההשפעה הזאת היא קצרת מועד מאוד: Abrams, R. L., Klinger, M. R. & Greenwald A. G. (2002). Subliminal words activate semantic categories (not automated motor responses). Psychonomic Bulletine & Review, 9 (1), 100-106. אם המידע אינו רלוונטי, נתקשה לשים אליו לב. ניסוי חמוד מאוד ומפורסם מאוד מוצג באתר הבא.נסו לספור כמה פעמים הסטודנטים בלבן מוסרים את הכדור: http://viscog.beckman.uiuc.edu/grafs/demos/15.htmlאם ביצעתם את המטלה, ואתם לא מכירים את הניסוי, סביר להניח שלא שמתם לב שאיש לבוש בתחפושת גורילה עבר באמצע, מול העיניים. אם אתם רוצים עוד דוגמאות מטרידות, חפשו ב-http://viscog.beckman.uiuc.edu/djs_lab/demos.html קשה לקבל עדויות אמינות מעדים, משום שהם נוטים להשלים פרטים שהם לא זוכרים. בכלל, אנחנו זוכרים רק פרטים כלליים לגבי מה שלא רלוונטי ישירות להתרחשות (מצטער, אני לא מצליח למצוא את המקור כרגע, אבל זכור לי יותר ממחקר אחד כזה). מכאן, שכנראה גם אם ראיתי מכוניות "פורד" כל הזמן, סביר להניח שאני לא אשים לב לזה, ולא אזכור כלום מעבר ל"ג'ק באוור ברח ממכונית שניסתה לדרוס אותו". בכל זאת, לפעמים אנחנו כן קולטים משהו שלא רלוונטי. הסיבה לכך היא: 1. משיכת תשומת הלב למידע על-ידי מנגנונים אוטומטיים (שמתם לב כמה קשה להתעלם מפרסומות זזות?) 2. בהינו לרגע. כלומר, לא שמנו לב לאירוע המרכזי, ולכן שמנו לב לפרט אחר. לכן, יתכן שחלק מאשפי זיהוי המכוניות יזהו "פורד", אבל רובם לא יזהו. (אין מקור. אני מדבר מניסיון מחקרי) נניח שביססתי את הטענה שרוב האנשים לא יצליחו לתפוס באופן מודע את הטריק הפירסומי של חברת פורד. האם הפרסומת עדיין עשויה להשפיע עליהם? לדעתי, לא. אני כבר 3 שנים מנסה דרכים שונות ליצור קשר בין שני אירועים כאשר אחד האירועים לא מודע, ונכשל שוב ושוב ושוב. הצלחתי להראות שהמידע הלא-מודע נקלט, ושיש לו השפעה. כלומר, כאשר יש מידע, הוא קשור לאירוע המרכזי, והוא לא מודע, הוא לא משנה את ההתנהגות של אנשים. ברגע שאני מפנה את תשומת הלב למידע, הנבדקים משתמשים בו בקלות. באותה מידה, יכול להיות שהפרסומת של פורד לא עבדה עד עתה, אבל מאז שאני מודע לה היא תתחיל לעבוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש ניסוי קלאסי בפרסומות לא מודעות שהולך ככה: הוסיפו לסרט פריימים של משקה קל באופן שהפריימים לא נראים לצופה בסרט (לא זוכר את הפרטים, אבל נניח כל פריים 30 הוסיפו תמונה של משקה קל - הצופה "רואה" רק את התוכן הרגיל של הסרט, אבל התמונות הנוספות נקלטות במוחו באופן לא מודע). תוצאת הניסוי הייתה שבהפסקה של הסרט צופים רבים יותר באופן משמעותי בחרו במשקה הקל שהוצג בתמונות "הלא מודעות". הניסוי הזה הראה שפרסומות שפונות לתת המודע בלבד - עובדות. החוק, לפחות בארצות הברית, אוסר על פרסומות תת מודעות מהסוג הנ"ל כך שקשה לאסוף מידע מצטבר (אלא אם מישהו עושה בהן שימוש באופן לא חוקי). אגב, קיימת שיטה דומה להרכיב פס-קול לא מודע על אות אודיו. כך שניתן באופן עקרוני להוסיף לתוכן אודיו מסרים חוזרים שפונים לתת מודע. בהקשר הנוכחי אפשר אולי לדבר על מסרים נגד פירטיות על גבי שירים שמורידים מהאינטרנט... אבל אפשר גם לחשוב על שימושים יותר פולשניים - כמו מסרים פוליטיים תת-מודעים על גבי שידורי רדיו וכו'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הערה טכנית (למי רוצה לשלוח לבחירת ליבו דיסק אוסף ולהקליט עליו את המסר התת-מודע "את יודעת שאת אוהבת אותי" בלופ אינסופי): השיטה מתבססת על המבנה של עקומת התגובה של האוזן. העקומה דועכת בתדרים גבוהים, כלומר סביב תדר מסויים ניתן למצוא תגובה לינארית של האוזן אשר מגיבה חלש יותר ככל שהתדרים גבוהים יותר - זו בדיוק התנהגות של גוזר FM, לכן אפנון FM סביב אותו תדר, שהוא עדיין בתחום השמע, יישמע באופן מודע כמו רעש רקע לצד האות "הראשי", אבל תגובת האוזן תגזור את האות, ולמעשה תבצע פענוח FM - האות שאופנן במקור על גבי האות "הראשי" יקלט במוח באופן תת-מודע. (בשם זכות הציבור לדעת :-)) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איפה אפשר למצוא עוד פרטים על הניסוי, והאם היו עוד ניסויים דומים לו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 414803 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב לראות שלפחות מישהו כן קרא את התגובה ההיא שלי :) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין שבכל כך הרבה דיונים מזכירים את הניסוי המפורסם הזה ומדברים עליו כאילו הוא עובדה מוצקה. הניחוש שלי הוא שמי שכותב את ההודעות הללו נתקל בדיונים קודמים בנושא בהודעות שתוכנתו כך שכל חמש שניות, למשך 1/1000 שנייה יבזיק המשפט "ניסוי הפופקורן והקוקה קולה הוא אמת מדעית". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא נכון. התפוצה הגדולה של הסיפור כסיפור אמיתי היא מזימה של כלי התקשורת, שמנסים לשמר את ההכנסות שלהם ע''י שכנוע מפרסמים שכדאי להם לקנות פרסומות המכוונות לתת-מודע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההגדרה הטכנית של תפיסה סבלימינלית שהעוצמה היא כזו שאנחנו מדעים לגירוי לא יותר מחמישים אחוז מהפעמים. (סבלימינלי זה סף חושי?) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההגדרה של תפיסה סאבלימינלית היא לא פשוטה עד כדי כך. ההגדרה הפשוטה היא שלא תוכל לדווח על הגירוי מעל לניחוש (50% אם קיימים שני גירויים שעשויים להופיע, או אם אתה צריך להגיד אם הופיע גירוי יחיד או שלא הופיע). מה שיותר מסובך במקרה הזה הוא הצורך להוכיח תפיסה. הרי כל הענין הוא בחוסר היכולת לדווח על תפיסה כזאת. כאן תהליכים מהירים ולא מודעים עשויים לעזור, לדוגמת ההפעלה הסמנטית קצרת הטווח שציטטתי בהודעה הקודמת (אברמס ועמיתיו). כמובן, התוכן הסאבלימינלי יכול להיות שונה מניסוי לניסוי. לדוגמא, אם תשאל אנשים "היה או לא היה גירוי", סף הגילוי יהיה נמוך להחריד, כלומר קל לנו לזהות הופעה של גירוי חלש מאוד לזמן קצר מאוד. לעומת זאת, אם תשאל מה היתה צורת הגירוי, הסף יהיה גבוה בהרבה. הסיבה לכך היא הבדל גדול למדי במהירות שבה אנחנו מסוגלים לחלץ גורמים שונים של מידע חזותי. בדרך כלל, הדרך "להשיג" גירויים סאבלימינליים היא על-ידי הצגה מהירה או חלשה מאוד. מצד שני, ניתן לעשות זאת גם על ידי שיטות שונות של מיסוך (שימוש בגירויים אחרים שיופיעו במקום זהה או קרוב למקום הופעת הגירוי, או שיהיו דומים מבחינה מסוימת לגירוי הסבלימינלי), וגם על-ידי הסחת הנבדק מהגירוי הסאבלימינלי. הסחה כזאת, כמו בניסוי הגורילה ובניסויים אחרים על "עיוורון אל-קישבי" (מי שמעונין, שיחפש את העבודות של Rock & Mack), עשויה להיות אפקטיבית ביותר. בדרך כלל לא משתמשים בהסחות כאלה, משום שלא מדובר כבר בחוסר היכולת לקלוט את המידע בזמן קצר, אלא בהתעלמות מכוונת (זה לא מענין באותו הרגע). לדיון מענין וכתוב היטב בהתעלמות מכוונת, אני ממליץ על תיאורית הקשב של Ulrich Neisser. לגבי התפיסה הסאבלימינלית של גירויי שמע, המצב דומה בעיקרון, אבל שונה למדי במציאות. השימוש בתדרים שונים מהמסר הוא חשוב כדי להפריד בין שני "דוברים" בו-זמנית, אבל ההפרדה הזאת היא הרבה יותר "גבוהה" מאשר נדמה בתחילה. Treisman עבדה בעברה על קשב שמיעתי. באחד הניסויים שלה, היא השמיעה לאדם שני משפטים בו זמנית שנאמרו אחד ע"י גבר ואחד ע"י אישה. היא ביקשה מהנבדקים לחזור על אחד מהמשפטים. הנבדקים היו מסוגלים לבצע את המטלה בלי בעיות מיוחדות. בשלב השני היא השמיעה שני משפטים, כאשר הגבר אומר את חציו הראשון של המשפט והאישה את החצי השני, וההיפך בו-זמנית. הנבדקים חזרו אחר משפט שלם מבחינה תחבירית ורעיונית, ולא אחרי שני חצאי משפטים שאמרה האישה (למשל). אם אני לא טועה, זהו המחקר המדובר: Verbal Cues, Language, and Meaning in Selective Attention עוד תופעה מענינת בנושא זה היא אפקט המסיבה (cocktail party): אם תקשיבו לדובר אחד מתוך מספר דוברים, ומישהו יגיד את שמכם, אתם תשימו לב, גם אם לא שמתם לב לשום דבר שאותו הדובר אמר. היא טענה, שהסיבה היא שה"סינון" של מידע שמיעתי הוא מאוחר למדי, ולכן מידע בעל חשיבות ומוכרות רבה לנו יהיה בולט על רקע גירויים אחרים. הסף התפיסתי למילים כאלה הוא נמוך מאוד.Anne M. Treisman American Journal of Psychology, Vol. 77, No. 2 (Jun., 1964), pp. 206-219 אני לא מכיר את המחקר על תפיסה סאבלימינלית שמיעתית, אבל מתוך הניסוי שתיארתי, אני מעריך ששימוש בתדר גבוה יהיה אפשרי, אבל לא אפקטיבי במיוחד, בגלל שאו שהוא יהיה חלש מידי, בכדי שהשומע יקלוט אותו, או שהוא לא יהיה חלש מספיק כדי שהשומעת לא תשים לב כלל (לשים לב שמשהו שם קל יותר מלשים לב מה נאמר). לדעתי, אם היא תשמע שמישהו מדבר ברקע, היא עשויה לנסות לשמוע מה נאמר, ואז גם הסיכוי שהיא תצליח גבוה בהרבה. מודעות למסר "את יודעת שאת אוהבת אותי" (הרי לא כדאי להשתמש בשמות, נכון?) תשפר באופן מהותי את היכולת שלה להתעלם מהקול הגבוה והמעצבן (ואת הסיכוי שתקבל סטירה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מודה לך על העבודה הסמניריונית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וריאציה נאה על וישנה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שים לב שבגרוי השמיעתי כלל לא מדובר על גרוי בתדר גבוה. הגרוי *מאופנן* סביב תדר נושא גבוה, אבל לאחר שבוצע עליו פענוח על ידי האוזן (הפענוח הזה עוקף את מסלול הפענוח השמיעתי הרגיל - ראה ההסבר ב'הערה הטכנית') מתקבל במוח גרוי של האות המקורי במאפייני התדרים המקוריים. מכיוון שהגרוי מאופנן ונשמע (במסלול הפענוח הנורמלי של האוזן) כמו סתם רעש, ניתן להגביר את רמת העוצמה של הגרוי כך שלא תהיה חלשה יחסית לאות הרגיל. התשלום הוא בהחמרת יחס האות לרעש, אבל גם אם הגרוי הוא בעצמה דומה לזה של האות הרגיל, יחס האות לרעש הוא עדיין סביר. כיון שהגרוי מתקבל בדיוק במאפייני האות המקורי (תדר, מעטפת וכו') אזי בדוגמא האוילית שהבאתי למעלה אין הכרח לציין שמות, כיון שהנמענת יכולה לזהות את קולו של הדובר (כאמור, לא בשמיעה "רגילה" אלא בתהליך הפענוח עוקף-האוזן שמתבצע במוח). לכן סטירה, אם תגיע, לא תהיה ממניעים של קול גבוה ומעצבן שנמצא בסמוך למוזיקה הנשמעת. ככלל, מסרים מסוג אחר (לאו דווקא כאלו של אהבה), הם עניין הרבה יותר מטריד בנוגע לטכניקה הזו, דווקא בגלל שלא ניתן בשום אופן לזהות אותם בשמיעה רגילה, אלא רק בעזרת מיכשור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברעיון עם הפסקול השתמשו בסרט הנהדר ''ג'וזי והפוסיקאטס''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אינו אלא אגדה אורבנית. בשום מקום לא ראיתי הוכחה שהוא אי פעם התקיים או שהצליחו לשחזר אותו. ולגבי האודיו התת הכרתי, הרשי לי לגחך, "פס קול לא מודע", מה זה בכלל אומר ? |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |