שתהיו לי בריאים 416207
האם הטיפול הפסיכולוגי עובד? מה, כאילו שווה לנסות אותו? מה אתה אומר, זה יעשה אותנו אנשים שלמים יותר, מאושרים יותר? איזה קטע. יקר קצת אבל, לא? טוב, אולי ניתן לו איזה ניסיון, למה לא. זרקנו כבר אלף שקל על דברים מבוזבזים יותר.

נו, באמת.

למען האמת, זה די מצחיק. שתי הגישות שעלו בדיון הם פחות או יותר שתי הפנים של אותו המטבע. המאצ'ו הישראלי שמדחיק את הרגשות, והמטרוסקסואל הרגיש והמופנם שפותר הכול על ספת המטופל.

אני מניח שזה הגיוני שאלו יהיו הטענות.

רק להבהיר, שתי הטענות שעלו בדיון הם כמובן רק מה שאני ראיתי במאמר ובתגובות, ככה שמן הסתם אני טועה, אבל מה שאני ראיתי הוא כזה, (אולי יהיה יותר נכון לקרוא להם שאלות) -
1. האם קלישאת המאצ'ו הישראלי עדיין רלוונטית?
2. האם הטיפול הפסיכולוגי באמת עובד.

עד לא מזמן אני די חשבתי שהקלישאה הזאת מוטלת באיזו תעלה לצד הדרך, מעלה עובש וצוברת אבק. ואז הגיעה מלחמת לבנון השניה, והמילואים לצדם. קרה שיצא לי להיות אי שם מעבר להרי החושך, ורצה הגורל שאשתתף באירוע די משמעותי. בסיומה של אותה מלחמה נקראנו כולנו אל חדר גדול ובו פירט המג"ד הלא כל כך נערץ את ממצאי התחקיר, וקריאתו לוותה במלמול בלתי פוסק של חוסר סבלנות. המלמול הזה התגבר והפך לשאגה חסרת שיניים של זלזול וביטול כשאל הבמה עלה נציגה האומלל של החב"ן או משהו כזה, במילים אחרות - הקב"ן הראשי של צה"ל.
הוא עלה על הבמה ודיבר על טראומות שכיחות בקרב כוחות צבאיים הנמצאים תחת אש, ואילו החיילים היו עסוקים בבירור אינטנסיבי של השווארמה הקרובה, או משהו בסגנון.
אז אני לא בא לדבר על ההתיילדות של מיטב גברינו כשהם רואים ירוק, למרות שזה בהחלט נושא שניתן להרחיב עליו, אלא על כך שכינסו 400 גברים תחת קורת גג אחת, נתנו עשרים דקות לפסיכולוג הראשי ואמרו לו סע.
לאור זה אין ספק שהקלישאה הזאת כבר לא רלוונטית, ובאמת כולנו הרגשנו הרבה יותר טוב לאחר שהוא סיים (למרות שלא כל כך שמענו מה הוא אמר).

מה שמביא אותנו לשאלה השניה, האם הטיפול הפסיכולוגי פועל, אז אני יכול לומר בפה מלא שכן, זה פועל. תסמכו עלי בעניין הזה, ובואו תצטרפו אלי במצעד העלייה לרגל אל קברו של פרויד, מייסד הפסיכו-אנליזה.

טוב.
בואו ניפטר לרגע מהנימה הצינית שגנבה לי את הקטע.
השאלה הזאת מעיקרה היא לא ממש חכמה, לא תסכימו איתי? ההתייחסות למשהו בקריטריונים של האם זה פועל או לא פועל, במונחים של סקרים, של רוב, היא לנצח תישאר בעייתית. אותו מקום שבו כשלו כל אותם תרבויות תחליף, יהיו אשר יהיו. הפפסיכולוגיה היא לא איזה גורו חדש, היא לא תרופת פלא, והיא לא תציל אתכם מאבדון, והקלישאה של הגבר הישראלי האטום לא צריכה ללכת כל כך רחוק עד השואה כדי למצוא תרוצים. נכות רגשית של יוצאי קיבוצים, נכות רגשית של תרבות מערבית, או סתם לוחם שעומד במחסום כל יום, צופה פסיבי בסבל אקטיבי, וחוטף כדור ברגע שהוא מקל בתנאים הנוקשים. אני יודע שהמילה האהובה ביותר לתיאור המצב היא המילה "מורכב", אבל נראה שאין מנוס מלהשתמש בה, שוב ושוב.
עד שלא יוצע תחליף הולם לסדר החיים בארץ זו נראה שנאלץ להקים את החיץ הזה שבין הרגשות לבין מה שצף.
חוץ מזה שאני לא חושב שיש לוחם בארץ שלא חווה חברה חסרת סבלנות שנמאס לה לחכות לחייל האמיץ שוויק שלה ולא מצאה לה איזה גבר רגיש מהקריה שינעים לה את זמנה, ככה שגם לכם יד בנכות רגשית זו.

אבל למה לחפש אשמים. כן, יש בעיה עם הגבר הישראלי, ועדיין לא נפטרנו מהבעיה הזאת.
האם זו קלישאה טייס אטום? כן. האם היא עדיין נכונה? כן. האם יש למישהו פתרון? לא. אז זה נראה לי קצת לא הוגן לדרוש אחד כזה מהתסריטאים הצנועים של "בטיפול", שהצליחו להעמיד קונספט חדש ומעניין, תחליף משמעותי לשעשועונים מדכאים, וסדרה טובה, בסך הכול.

וזהו.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים