בתשובה לשלומית ליר, 21/10/06 20:15
 |
|
 |
||
|
||||
 |
תסריטאי הסדרה בחרו לרמוז שידין התאבד, כנראה גם בעקבות המודעות שלו לרגשותיו. למה, לדעתך, התסריט הזה לא מעורר דיון? אולי, למשל, הם התכוונו לרמוז (ממש כמוך) שהדחקת הרגשות מובילה בסופו של דבר לאבדון? אני לא מבינה איזה תסריט היה לדעתך מעורר דיון שיותר מכוון לדעותייך. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
תסריט שמתמודד עם החומר המדוכא ועם התופעה של הדכאון הגברי הסמוי. דכאון שמשכיחים אותו בעזרת כוסית משקה כמו אביו של ידין או בחיים עם פוזה וכוח כמו ידין. לדעתי האמפתיה של הסדרה לדמותו של ידין, הישראלי הכובש, הייתה מוגבלת וגבלה לעיתים באיבה, כפי שהדבר התבטא ביחס של ראובן, הפסיכולוג, אליו. אגב, ב''ללכת על המים'' סרט שראיתי אחרי שכתבתי את המאמר מופיעה דמות דומה מאוד לידין (גבר כוחני עם הורים יוצאי שואה) שגם אותה משחק ליאור אשכנזי אלא ששם הדמות מקבלת טיפול שונה הכולל התעמתות עם המוטיבים ההומו-ארוטיים החבויים בה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התסריט התמודד עם תופעת הדכאון לאורך עונה שלמה, בכל הטיפול של ידין. כל התהליך שהוא עבר ושיחותיו עם ראובן דנו בהדחקת הרגשות הזו. אז הוא התאבד בסוף, למה זה שולל את מה שקרה כל העונה? האמפתיה אליו בהחלט הייתה מוגבלת, כי קשה להתמודד עם אדם כל כך שחצן ובטוח בעצמו. למה זו בעיה בשבילך? וגם אצל ידין הייתה התעמתות עם נושא החד-מיניות, שהוא דיבר עליו עם ראובן. (לטובת הדיון אני חייבת לציין, שגם לאחר קריאת כל התגובות וכתיבת כמה מהן, עדיין לא הבנתי מה בדיוק את רוצה מהסדרה. אולי כדאי שתבהירי את זה קצת יותר מאשר "אני רוצה תסריט שמתמודד עם דכאון".) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשמישהו/מישהי מתמודד/ת עם משהו הוא/היא לומדים והלימוד יוצר שינוי. לא היה שינוי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כלומר, לדעתך התסריט היה צריך להיות כך: ידין, דרך הטיפול הפסיכולוגי, מבין שהדחיק את רגשותיו במשך שנים, בעקבות אביו שלימד אותו לא להחצינם. בעקבות ההבנה הזו, הוא חותם על מכתב הטייסים ומסרב לשרת במשימות בקרב אוכלוסיה אזרחית. כמו כן, הוא מתעמת עם אביו ונוצר ביניהם נתק. הוא פורש מהצבא ונרשם ללימודי משפטים, ובמקביל מתנדב באגודה שמארגנת מפגשי דו-קיום ישראלים ופלסטינים. הוא כותב שירה ומנהל שיחות נפש עם נעמה פעם בשבוע... (או, במילים אחרות, מה ציפית?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מבחינת הסדרה אינני יודעת, אבל בתור אפשרות בחיים הממשיים - זה ודאי לא רע. (בתיקון קל: העימות עם אביו איננו מביא לנתק ביניהם. נהפוך הוא: גם האב מגיע ליתר פתיחות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי זה לא רע, אבל זה גם לא ממש ריאלי. שלושים שנים של הדחקה לא נפתרות כל כך בקלות. אפשר היה, אולי, להגיע לזה אחרי שנתיים של טיפול - אבל הסדרה מלווה את ידין במשך כשלושה חודשים. אנשים לא משתנים כל כך מהר כתוצאה מטיפול. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמרתי מראש שאנ'לא מדברת על הסדרה... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שכחת שהוא לומד להתחבר לצד הנשי שלו, ומגלה שהוא נמשך לגברים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל רק לגברים פלסטינים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושבת ששלומית חושבת שהתסריט לא חתרני מספיק (לא ראיתי את הסדרה ואין לי דעה מגובשת). | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |