בתשובה לשלומית ליר, 22/10/06 22:14
בין ריפוי אישי לריפוי חברתי 416387
תובל • בתשובה לשלומית ליר יום ב', 23/10/2006, 1:35
בואי ניקח שלוש קבוצות:

הקבוצה הראשונה היא קבוצה של אנשים שלא מרגישים אמפתיה כלפי כאב של שום אדם.

הקבוצה השניה תהיה קבוצה של אנשים שחשים אמפתיה כלפי כל אחד אלא אם כן הוא מתקיף אותם, במקרה הזה התגובה שלהם תהיה התקפה על אותו בן אדם ללא כל הזדהות רגשית עם הכאב שנגרם לו.

הקבוצה השלישית תהיה קבוצה שתכאב כאב של כל אדם, כולל כאלה שמתקיפים אותם.

מבין שלוש הקבוצות, הסיכויים של הקבוצה השניה לשרוד יהיו הגבוהים ביותר. אין שום סיבה להניח שהיכולת להרגיש הזדהות עם כאבו של האויב (או אחד ש*נתפס* כאויב) היא בכלל יכולת טבעית שהתפתחה, לכן אין מה לדבר על "הדחקה" של יכולת שלא קיימת.
לכן,חוסר הזדהות עם הכאב של מי שנתפס כאויב היא לא הדחקה, וגם אם היא כן אז היא הדחקה "השרדותית". את כמובן יכולה לטעון שהרג האזרחים הפלסטינים לא קשור בכלל למלחמה שלנו בטרור או שהמלחמה שלנו בפלסטינים היא לא באמת הגנה עצמית אלא היא מגיעה ממקומות אחרים. אבל לטעון שאנחנו חברה שמדחיקה ( באופן הרסני) בגלל שאנחנו לא מתייסרים על מותם של הפלסטינים נראה לי קצת פשטני.
בין ריפוי אישי לריפוי חברתי 416633
שלומית ליר • בתשובה לתובל יום ג', 24/10/2006, 23:10
הדגש שלי הוא שלב לפני כן; לפני שאנו דנים בצורך להרגיש /להדחיק אמפתיה כלפי האויב המתקיף, מה בדבר היכולת לעמוד ולחוש את עצמנו.
אני סבורה, שחברה שחיה בחוסר התמודדות עם עצמה לוקה בסופו של דבר בעיוורון. זה מה שקרה במלחמה האחרונה. חוסר הערכה והבנה של כוחו של האויב. חוסר באמפתיה והגנה מספקת על תושבי הצפון.
חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים
האייל הקורא RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש © כל הזכויות שמורות