בתשובה להאייל האלמוני, 31/10/06 1:00
 |
|
 |
||
|
||||
 |
עניתי כך משום שנראה לי מגוחך להתייחס ברצינות לגיבוב כזה של הבלים. א. איך "הדת מכווינה את רצון האדם *במודע*? ומהי "המטרה שאפשר להבין אותה"? ב. "המטרה הדתית אינה כפופה לאינטרס של איש". ממש כך. לא ייאמן. ג. "אבל בגלל האוטונומיה האישית... יש לאדם הפרטי משענת חיצונית דרכה הוא שופט את המציאות". היא מדברת על היהדות? אוטונומיה אישית? משענת חיצונית? ד. וכל זה עוד אמור לבוא כניגוד לחילוניות, שבה עלולים לסחור ברוחניות ולתעלה לאינטרסים אישיים... אז בחייך. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
א. הדת מכוונת את האדם לרצות ב"טוב" כפי ש*היא* מגדירה אותו באופן מפורש ומודע. אפשר להבין וללמוד מהו ה"טוב" בעיני הדת, והרבה אנשים משקיעים הרבה מזמנם בלימוד הזה. בליברליות אין הגדרה ברורה של "טוב", מלבד אי הפגיעה באחר. אין הכוונה מודעת של רצון האדם, ולכן יש אפשרות לכל מי שמגיע לעמדת השפעה על דעת הקהל לכוון את הקהל לרצות מה שהוא רוצה. ב. תסביר לי איך המטרה הדתית, כלומר הגדרת ה"טוב" שלה, כפופה לאינטרס של איש פרטי זה או אחר. זה לא אומר שאין שרלטנים שהופכים את התורה קרדום לחפור בו, ומרוויחים ממנה לכיסם הפרטי, אבל הם מגונים ונחשבים לעושי רע. (הדת הרי אינה מבטלת את הבחירה החופשית, אלא להיפך, תמיד יש לאדם את האופציה לעשות רע). ג. אני ממש מדברת על היהדות. ביהדות האחריות של האדם היא אישית ולא קולקטיבית. האדם הפרטי צריך להצדיק את מעשיו והחלטותיו כלפי בוראו, ולא כלפי שום מתווך אחר. זה אחד החידושים העתיקים ביותר של היהדות. ב"משענת חיצונית" אני מתכוונת לכך שהתורה פתוחה בפני כולם וכולם יכולים ללמוד בה באופן ישיר ללא הזדקקות לתיווך, וכך לשפוט את התנהלותם של אנשי הביניים (קרי הרבנים ופוסקי ההלכה). כל פסק הלכה, כל אמירה וכל מעשה של רב, יכולים להיות נתונים לויכוח. זה מפני מפני שחלק גדול בציבור מבין בדיוק על מה הוא מדבר ועל מה הוא מסתמך, וברור לכולם שהרב מחוייב לערכים המוחלטים של היהדות. לכן כאשר יש רב ש"מזייף" יש לאנשים אמצעים להבחין בכך. ד. הליברליות ביטלה את ערכם המוחלט של הערכים על פיהם אדם פרטי יכול ליצור יחס של טוב/רע, אמת/שקר, והכפיפה אותם לסובייקטיביות. כך, למשל, נוצר מצב בו אדם אחד (נניח נשיא בית המשפט העליון) יכול להחליט באופן אוטונומי (ושרירותי) לחלוטין מה נראה בעיניו "מידתי" ומהי "רוח החוק" וכו', כאשר לאדם מן השורה אין שום קריטריון לשפוט או להתווכח אתו, מלבד הטענה "לי זה לא נראה כך". זה גורם לאנשים להיות עדר צייתן לעצם השררה, דבר שמבטל את האוטונומיה המוסרית שלהם. כלומר- בתרבות הליברלית לא ייתכן מצב שאנשים ימרדו או יסרבו לבצע משהו שהשררה מצווה, מפני שאין הגדרה אחרת של מוסר אובייקטיבי מלבד ה"חוק", קרי השררה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דברייך חלקלקים ותאורטיים לחלוטין. סמכותו של ברק מינורית לעומת סמכותם של אלישיב, שך ועובדיה יוסף. כמו שהם מבטלים את עצמם וטוענים שזו אינה דעתם אלא דעת תורה ורוח התורה, גם אהרון ברק טוען שהוא מבטא את החוק ורוח המישטר הדמוקרטי. ההבדל הוא שבכל זאת ברק כפוף לריבון שהוא העם ולחוקים שהכנסת מחוקקת. עובדיה יוסף, אליישיב ושך אינם כפופים לאיש. הריבון שלהם הוא הקדוש ברוך הוא. הם אינם מפרשים את התורה. הם שותים את התורה ישר מלמעלה. אף אחד מהם לא יאמר: "זו הפרשנות שלי". הם אומרים :"זו התורה". לידיעתך הרבה, הניכור שבקפיטליזם איננו המוטיב הראשי בתרבות המערב. בתרבות המערב יש הרבה מאד מרכיבים- ביניהם "ואהבת לרעך כמוך". במה שנקרא "התרבות הליבראלית" יש מגוון עצום של גישות. את לוקחת מתכונת מסויימת ומלבישה אותה על כולם. בדיוק כמו שאומר שאליישיב הוא התפיסה היהודית, או דב ליאור מבטא את היהדות. או שהרב כהנא ביטא את היהדות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבדל בין סמכותו של ברק, לזו של הרב אליישיב והרב עובדיה יוסף, זה שאת הפסיקה של ברק אוכפים שוטרים, בעוד שאת הפסיקה של הרבנים אנשים מקבלים מרצונם. לומר שברק (וממשיכתו) כפוף לריבון ולחוקים שהכנסת מחוקקת, זה ממש לא לחיות במדינה הזאת בשנים האחרונות. כאשר אתה לוקח לעצמך סמכות לבטל חוקים של הכנסת, אתה לא צריך להפעיל אותה הרבה פעמים כדי שתכפיף את המערכת המחוקקת לסמכותך. הרבנים יכולים להגיד עד מחר ''זו התורה''. אם אין לאמירה שלהם בסיס, הציבור, שהתורה פתוחה בפניו והוא מכיר אותה היטב, לא יקבל את אמירתם. שהרי אין להם שום כלי אכיפתי כדי להכריח מישהו לקבל את פסיקתם. רב הופך להיות פוסק מקובל רק אם הציבור, הידען והמבין, בוחר בו ''ברגליים'' ומגיע אליו לשאול שאלות. את הרבנים לא בוחר ממסד או ועדה, אלא הציבור עצמו ובאופן ישיר. מה שאני טוענת הוא שהניכור הוא המקום אליו מתכנסות בסופו של דבר הגישות הליברליות השונות. זו תוצאה הכרחית של עקרונות היסוד הליברליים לפיהם אין סמכות מוסרית שהיא מעבר לאדם עצמו, ושמילוי רצונו ומאווייו של האדם הוא זכות עליונה (במגבלה הנ''ל), ומטרת חייו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את אולי יכולה לתת לי רשימה של חוקי הכנסת שברק ביטל? לא יהיה לך קל למצוא כי חלק מהדברים הוא תעמולה ימנית-ימנית/דתית. לא פעם וכך גם שופטים אחרים, דיברו שהפסיקה שלהם בעניין הכנסת היא שחברי הכנסת אינם פועלים על פי החוקים שהם עצמם חוקקו. בית המישפט העליון נזהר בענייני הכנסת כמו ברותחין. בית המישפט העליון נזהר בענייני ביטחון עוד יותר. הוא פסק בענייני הגדר, כשהאחראי במערכת הביטחון איבד כל שמץ של זהירות, והפסיק לשמור אפילו על שמץ של מראית עין של גישה הוגנת. בית המישפט העליון אישר הריסת בתים של מחבלים, דבר שבבוא הזמן שופטיו יתביישו בו בדיעבד. בית המישפט העליון בראשות ברק מאד קואופרטיבי. אבל מה? הבעיה שלו שהוא בכלל קיים. אני מניח שלדעתך היה צריך לשרור במדינת היהודים דין תורה ודיינים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, מה שמייחד מאד את המיגזר הדתי לגווניו היא סגירת בעיותיו בפנים. לא מוציאים כביסה מלוכלכת החוצה- ואני בשבילם ''החוצה''. יש רבים מאד שעוזבים את הדת. שוחחתי עם יותר מאחד מהם. הם מציינים שחסר להם משהו מהמסורת אך הם מספרים גם על גישה טוטאליטרית, על עריצות החברה כלפי השונה, על ניכור , רק ניכור שונה מזה שישנו בחברה החילונית. אני מזכיר לך ניצה, שרבים מאד עוזבים את הדת, אבל לא מדברים עלים-שו-שו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. ניצה כהנא דתייה, גם פרופ' לייבוביץ' ז"ל היה דתי, גם פרופ' שלוי תבדל"א דתייה, גם פרופ' רביצקי - נקווה להחלמתו המהירה - דתי, גם החרדים שהלכו לאחמדינג'ד הם דתיים. אם הטוב בדת הוא מוחלט, וכל אלה שציינתי הם יהודים (כלומר, בני אותה דת), איך אפשר שכל אחד מהם רואה את הטוב הזה בצורה אחרת? ב. גם הרב עובדיה הוא דתי, גם האדמו"רים הגדולים, גם הרבי מלובביץ' וגם הבאבא סאלי. לכולם היו ויש מאמינים רבים ובהתאם גם כספים רבים. לכל אחד מהם מטרות אישיות ופוליטיות שונות. האם אין זה נכנס לכיוון שהם מתווים למאמיניהם? ג. מה כאן ה"אחריות האישית" ללא מתווכים? מדוע דתי אחד יכול לאכול בשר בהשגחת הרבנות הראשית, השני בהשגחת בד"צ, השלישי בהשגחת הרב הגאון בידי והרביעי בהשגחת הרב האיינשטיין סידי? איך זה שדתיים רבים זקוקים לרב שיאמר להם עם מי להתחתן, לאיזה רופא ללכת, ומתי הם רשאים לחטט באפם? ד. נשיא בית המשפט העליון קובע את קביעותיו באופן אוטונומי על פי מיומנותו בחוקי המדינה. שום עדר לא הולך אחריו, משום שקביעותיו אינן מיועדות לעדרים אלא ליחידים, ומשום שאין לו "מאמינים" אלא רק סמכות חילונית לדון בעניינים המובאים בפניו. רבנים קובעים את קביעותיהם באופן אוטונומי על פי מיומנותם בחוקי הדת, וחסידיהם הולכים אחריהם כעדר משום שאין הם רואים את עצמם רשאים לערער על דברי רבם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. זה שיהודים אינם מפרשים את התורה באותה דרך בדיוק, זה עניין כמעט מובנה בדת היהודית. מה שמשותף לכל היהודים זה שהם מקבלים שיש סמכות מוסרית מחוץ להם (אלוקים), ושהתורה היא התבנית המוסרית שנמסרה על ידו ליהודים לחיות לפיה. את אותו טוב אובייקטיבי אפשר לראות מזויות סובייקטיביות שונות, וזה יראה קצת אחרת. המסתכל הסובייקטיבי, ואין לנו ברירה- כל אחד הוא מסתכל סובייקטיבי- מתייחס לכך שיש אמת אובייקטיבית מולו, שאינה נובעת ממנו ואינה תלויה בו, ומנסה בכלים שלו להבין בכנות את הטוב הזה. ככה אפשרי שיהיה עולם מגוון עם ריבוי דעות, על אף שהאמת אחת. ב. כשם שאפשרי (אני רוצה לקוות) שיהיה ראש ממשלה לא מושחת שיפנה את הכספים והסמכויות שיש לו כראש ממשלה לטובת המדינה שהוא מופקד עליה, ולא לטובת האינטרסים האישיים שלו, כך אפשרי שתהיה מערכת רבנית גדולה שמשאביה יופנו למען האמת הישר והטוב, ולמען טובת הציבור המגיע אל הרב. ג. האחריות האישית ללא מתווכים זה שכל יהודי, בסופו של דבר אחראי כלפי בוראו על מעשיו. הוא יכול לבקש עצות, אבל הוא בסופו של דבר אחראי על מוסריותו וקיום מצוותיו. זה שיש אנשים ששואלים רבנים מחוט ועד שרוך נעל, עדיין לא פוטר אותם מהאחריות שלהם למעשיהם. אישית, ליבי לא נוטה להתנהלות הזאת. לגבי ההכשרים השונים- יש עניין של אמון בנותני ההכשר, וגם עניין של ההחלטה האם להקפיד על חומרות אלו או אחרות, (מכיר את המשפט "מותר, וכל המחמיר תבוא עליו ברכה"?). לכל הכשר יש דרגת חומרות מסויימת, וכל אדם מחליט מה הוא רוצה. ד. ראה לעיל את תשובתי לאיציק ש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. אם כך, אמרי מעתה: "*בדת* אין הגדרה ברורה של "טוב"... אין הכוונה מודעת של רצון האדם, ולכן יש אפשרות לכל מי שמגיע לעמדת השפעה על דעת הקהל לכוון את הקהל לרצות מה שהוא רוצה". ב. "אפשרי שתהיה מערכת רבנית גדולה שמשאביה יופנו למען האמת הישר והטוב, ולמען טובת הציבור המגיע אל הרב". נכון מאוד. אבל *בלתי* אפשרי שרבני המערכת הזאת יהיו נטולי אינטרסים אישיים. ג. בואי ואגלה לך סוד שמור: החילוני אחראי בפני מצפונו. זו אחריות אישית חזקה בהרבה מאשר בפני אלוהים. ד. "הציבור, שהתורה פתוחה בפניו והוא מכיר אותה היטב, לא יקבל את אמירתם". נו באמת. כבר סיכמנו שבפני כל אחד בציבור הזה פתוחה תורה קצת אחרת (ה"קצת" הוא בלשון המעטה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. לא נכון. בדת יש הכוונה מודעת של הטוב. יש טענה לטוב אובייקטיבי. אמנם, יש גם מודעות לסובייקטיביות של האדם וליכולת המוגבלת שלו לקלוט את הטוב האובייקטיבי בצורה מלאה. לכן זה מצב בו אין מקום לטענה "שרק אני צודק", משום שבהגדרה, כל אדם רואה את הטוב דרך מסננת סובייקטיבית. מצד שני, לכולם יש מושג לגבי מהו ה"טוב" משום שגם להם יש קשר ישיר (סובייקטיבי אמנם), אליו. לכן יש לכולם אפשרות לאמוד את הסבירות של כל אמירה של מנהיג. זה לא מצב שבו: "יש אפשרות לכל מי שמגיע לעמדת השפעה על דעת הקהל לכוון את הקהל לרצות מה שהוא רוצה". ההכוונה הזאת חייבת להיות קוהרנטית, ברמה סבירה, עם תמונת "הטוב" אצל סובייקטים אחרים. מצב כזה של יכולת שפיטה של הציבור את המוביל אותו, אפשרית רק אם יש טענה לקיומו של טוב אובייקטיבי, המחייב את כולם. ב. לכולם יש אינטרסים אישיים. אבל ביהדות יש דרישה להפרדה בין האינטרס האישי לזה הציבורי. "את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי ואת מי עשקתי..." (שמואל הנביא). האם כולם מצליחים לעמוד בזה? כנראה שלא, אבל הדרישה הידועה גם לציבור וגם למנהיג היא, שתהיה הפרדה כזאת, ובזה מנהיג נבחן. כלומר לכתחילה ובמודע, המטרה הדתית נפרדת מהאנטרס האישי, ולא בנויה מסביבו. ג. כנראה שיש סודות השמורים גם מפניך: *כל* אדם אחראי בפני מצפונו. השאלה הגדולה היא כמובן מהו המצפן של המצפון. האם זו הגדרת "טוב" חיצונית לאדם, או הגדרת "טוב" שרירותית פנימית, לפי התחושות של האדם הניתנות לשינוי לפי דעת הקהל, מצב הרוח וכישרונותיהם של היחצ"נים למיניהם. ד. ראה לעיל א. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |