בתשובה ליהונתן אורן, 24/10/01 22:37
41892
בכל זאת אני רוצה לחזור לנושא האמונה והמוח.

הסכמנו שסביר להניח שנראה תהליכים שונים במוחו של אדם מאמין, בשעת "אמונה".

אבל מה עם המקרה שבו מעורב "זכרון האמונה". אני זוכר מה הרגשתי בשעת התפילה הזכה או האקסטטית שעברתי אתמול. הזכרון עצמו יכול לעורר "חווית דתית" נוספת . ידוע על חלקי מוח המעורבים בפעילות של תודעה רגשית, כמו הגזע, היפותאלאמוס ועוד. ישנם אזורים המעורבים בזיכרון, בזכרון האוטוביוגרפי. הוצע שבשעת תהליך החויה הרגשית, במקרה זה אמונה, יש מיפוי של אינפורמציה חושית המיוצגת באופן ניורוני או מיפוי אינפורמציה המאוחזרת מהזכרון, באזור ההיפוקאמפוס.

האם אפשר לחשוב שחויה דתית היא בעלת עוצמה שמטביעה ומשאירה זכר לרמות הפעילות בזכרון, כך שאפשר לשחזר אותה.

יותר מכך. חויה דתית לא קשורה בהכרח לחושים או למצב אקסטטי. ישנם מצבי אמונה שמתעוררים עקב "למידה". למשל, נוצרי החושב על סבלו של ישו. הוא מעולם לא חווה את זה מיד ראשונה אלא למד על זה. אם הוא למד על זה, הרי האינפורמציה "רשומה" במוחו, ומצורפים לה "תגים" המזהים את חשיבותם , עוצמתם וכו'. התגים האלה גם טבועים באיזה תבניות ניורוניות.

או יהודי העובר חויה עמוקה כשהוא חושב - מאחזר מהזכרון - את חורבן בית המקדש. אני לא חושב שזכרון חורבן הבית מועבר באופן גנטי (אבל אולי גן הכהנים משחק פה איזה תפקיד?)

מה דעתך?
42125
נשמע מעניין.
יש לי כמה הרהורים בעקבות התגובה שלך. אני אשמח אם תתייחס.

הזכרתי קודם את "אחרי המעשים נמשכים הלבבות" של הרמב"ם. אני חושב שזהו משפט נכון, ויש לי השערה מה הסיבה לכך: הכוח של ריטואלים. ריטואלים הם דרך מדהימה שאנחנו לא שמים לב אליה להגיע לאושר. אפשר לראות זאת בעבודה, בחיי הנישואים ובדת (ואלו רק דוגמאות). בניגוד לחלק מהחסידים שמחפשים חוויות מיסטיות, המתנגדים (וחלק מהתורות המזרחיות) מבצעים את המצוות ב"כובד ראש". טענתי היא, שעצם הביצוע של אותם ריטואלים יום-אחר-יום שנה-אחר-שנה מביא לסוג מסוים של חוויה שאנו יכולים לסווג כדתית.
איך היית מסביר חוויה זו? אי אפשר לשייך אותה לנקודה מסוימת בזמן ולהצביע על "מקום" שבו מתרחשת החוויה. או שמא הגזע וההיפוקאמפוס יודעים לעשות הכללות?

לגבי למידה, באמת אין לי מושג. מאחר שאני עצמי גדלתי בבית דתי ועם זאת לא חוויתי חוויות דתיות מעולם, אני לא מצליח להעלות בדעתי איך אפשר ללמוד זאת. אני יכול לשער, אינטלקטואלית, שהחוויה שעובר היהודי שחושב על חורבן הבית "מנצלת" ומתחברת לחוויה ראשונית של גיבוש "אני" מופרד מהאם אצל התינוק, את הרגשת הפרידה ואת הכמיהה שנשארת אצל כולנו לאותה חוויה עילאית של מיזוג סימביוטי.
מה דעתך? האם יכול להיות "קשר בין התגים" שמייצגים את החוויות? האם זה קשר נלמד?

הנקודה האחרונה שלי נוגעת לאהבה. אפשר להחליף את המלה "אמונה" במלה "אהבה" במלבן שלך, ובהתאמות הדרושות (תחביריות ואחרות) אני חושב שתוכן המלבן יהיה תקף באותה מידה. ואותו הדבר לגבי התגובה שלי.
האם יכול להיות שהאהבה והאמונה משתמשים באותם מנגנונים בדיוק?
43018
נזכרתי שאני חייב תגובה.

ישנם מקרים מדווחים על ידי מנתחי מוח שגירו את המערכת הלימבית, זו הקשורה באמוציות, בשעת ניתוח מוח. חלק מהחולים דיווח על אח"כ על חוויות דתיות. דבר שקשור לזה הוא מחלת האלצהיימר שגורמת בין השאר לירידה בתיאבון הדתי. המחלה הזו פוגעת בתיפקוד המערכת הלימבית.

לכן אולי יש קשר בין ההתבססות הגדולה של דת על ריטואלים חוזרים ונשנים, הגורמים להעלאת הפעילות הלימבית-אמוציונלית ולהגברת הסיכוי לחוויה דתית. כמו שכתבתי כבר, הטענה היא שרגשות מסומנים בתגי "חשיבות" שמשמעם עוצמת הפעילות המוחית. אולי הריטואל גורם לכך שרגשות מסוג "דת" מסומנות בתג חשיבות גבוה.
האם למוזיקה "חשיבות" יש סימון זהה?

גם חולי אפילפסיה, התקפים הקשורים למערכת הלימבית, שנחשבו לכאלה שנגעו באלוהים. האם טילטולי התפילה היהודית נועדו לגרום לריגוש המערכת הלימבית וכך להביא לידי חוויה דתית אקסטטית ?אם כך, זה מאד מזכיר פעילות מכנית אחרת הגורמת להעלאת בעוצמת של ריגושים מנטליים, ודי לחכימא.
הזכיר לי 43057
בסרט "עירום" של מייק לי, ג'וני מסתובב ברחובות לונדון בלילה ומחפש גאולה. הוא פוגש בשלב מסויים מישהו שדופק לו את הראש בקיר.
ג'וני מכריז בתגובה שזו הדרך, לדפוק את הראש בקיר, היהודים כמעט עלו על זה, עוד 20 ס"מ ....
43201
למיטב הבנתי התגובה שלך לא ממש מתייחסת להודעה שלי, אבל אם "נגמר" לך מהדיון כאן זה בסדר מצדי.

עלה בדעתי שלא התייחסנו לרקורסיביות של התודעה: גורמים פיזיקליים יוצרים את התודעה, והתודעה משפיעה על הגורמים הפיזיקליים.
43237
התייחסתי לפסקא הראשונה, חשיבות הריטואלים כגורמים לחויה דתית.

השאר, כשירד לי החום

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים