בתשובה לניצה, 15/12/06 0:54
''והם יגדלו מצוין'' 424635
מעניין. אני תמיד חושב שזה בדיוק הפוך. כאשר האדם הוא אוטונומי ויש לו "אני" יציב ושלם, הוא לא זקוק שיציבו לו גבולות חיצוניים. אדם שלא מצליח לפתח אוטונומיה ואינטגרציה טובה של הדחפים והזהויות שלו לתחושת-אני לכידה, זקוק לגבולות חיצוניים כדי להרגיש שיש בכלל גבולות.

אפשר אולי להשוות את זה לאמונה באל: אחת מדרכי ההתמודדות של אדם שהאמונה שלו תלויה על בלימה היא להפוך לפנאט. לפרש טקסטים או אמירות של רבנים מילולית, לרצות לצאת למלחמות קודש וכולי. זאת דרך להיצמד בכל הכוח לאמונה ולא לחוות ספקות. לעומת זאת, אדם שהאמונה שלו פנימית ויציבה, לא זקוק לקיצוניות ופונדמנטליזם: הביטחון בקיום האמונה הפנימית מאפשר לו להיות פתוח למגוון רחב יותר של חוויות והתמודדויות.
''והם יגדלו מצוין'' 424808
אתה משווה בין שני דברים שונים. אני מדברת על גבולות של תרבות, ואתה על אלו של אדם פרטי. אדם פרטי, מפתח את תחושת האני האוטונומית שלו בזכות הגבולות שהוא חווה בתהליך חינוכו (בין אם הוא מקבל אותם בבגרותו, ובין אם לאו), כך שבבגרותו, אין צורך במישהו חיצוני שיציב לו את הגבולות, אלא הם פנימיים. (גם כאשר מקור הסמכות המוסרי הוא הטרונומי, קרי בתרבות דתית, זה התהליך המתרחש. הרי בבגרותו של האדם אין אף אחד שיאמר לו אסור לך לחלל שבת, או אתה חייב לאכול כשר. הוא שם את הגבולות לעצמו.)
אדם שלא חווה תהליך של הצבת גבולות חיצוניים בילדותו, מתקשה לייצור תמונת אני אוטונומי יציב ושלם, וצומח במקרים קיצוניים להיות אדם חסר אבחנה בין טוב ורע.

תרבות שהעיקרון אצלה הוא שאין גבולות חיצוניים, אלא האדם בעצמו קובע את הגבולות שלו, מסתמכת בשלבים הראשוניים שלה על הנורמות וערכי המוסר של התרבות הקודמת. הורים מחנכים את ילדיהם על ערכי טוב ורע לפי התרבות שהם גדלו בה. אלא שהתרבות החדשה מלמדת את האנשים שמותר לפרוץ גבולות שהם גדלו עליהם, ועם הזמן נשארים מעט מאוד גבולות,(וגם חינוך הילדים הופך קשה יותר ויותר). גילוי העריות נשאר פחות או יותר הגבול האחרון בתרבות הליברלית, וגם הוא יפרץ, לפי הסנוניות (אפילו התאורטיות) הללו.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים