בתשובה לערן בילינסקי, 27/12/06 1:01
המרק קר, המרק מר 426614
הם גם יכולים לחשוב שהם הורים ממוצעים או טובים, וביחד עם זה לשקול מדי פעם את סך הפעולות שלהם בתור הורים, ומתוך הסך הזה, לשקול במיוחד את שיטת הענישה הגופנית. הורים עושים דברים כאלה לפעמים, אתה יודע - יושבים וחושבים "האם אני עושה נכון כשאני מרשה לבתי לחזור מאוחר/כשאני לא מרשה לבתי לחזור מאוחר, ממסיבות/אסיפות כיתה/פעילויות אחרות? אולי אני צריך/צריכה להחליט מהיום על מדיניות אחרת בתחום זה..." - וכך, כמו שהם שוקלים את השאלה הזאת ועוד עשר שאלות חינוכיות אחרות - הם יכולים לשקול גם את נושא הענישה הגופנית. הבחינה-מחדש הזאת יכולה בהחלט להתבצע כתוצאה מתודעה המתעוררת בעזרת השיח הציבורי והאינפורמציה המצטברת עם הזמן בנושא, ובלי חלוקת ציונים עצמיים מסוג "אני הורה נורא ואיום", "אני הורה א', ב' ג' ", וכולי.

אגב, האם יש לנו דוגמה שאתה מסתמך עליה, כאן בפתיל או במקומות אחרים, המעידה שהורים המכים או הורים המכים מדי פעם - חושבים על עצמם שהם הורים איומים ונוראים? והאם משום כך אתה מגיע למסקנה שיש מקום להיחלץ לעזרתם ולתמוך בדימוי העצמי שלהם? התרשמותי לרגע זה היא הפוכה דווקא - שנציגי הענישה הגופנית בדיון זה מפגינים בטחון עצמי רב מאוד בשיטותיהם ובציון המגיע להם, לשיפוטם, כהורים.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים