בתשובה ליואב מימרן, 17/01/07 10:30
מעניין 429274
אם תוכל לחקור עוד קמעא את המכוון שלך, אני סקרן לשמוע מה בדיוק הוא עשה ולמה. גם כוונונים לא מושווים שומרים לפחות על האוקטבה, נדמה לי. חוץ מזה, מעניין איך עתיקותו של הפסנתר הביאה לכך שלכוונון מושווה הוא לא יצלח אבל לכוונונים אחרים כן.

(באמת יופי של תגובה).
כמה הערות 456504
כיוון כלי מקלדת הוא עסק לא לחלוטין מדויק, ובנוי הרבה על אינטואיציה אישית ושמיעה טובה. אבל צדק המכוון שלך שצצין בפניך שהמאזין הממוצע לא שומע את ההבדלים בין הכיוונים והגישות ממילא - בדרך כלל (וגם זה רק אם הוא בעל אוזן מוזיקלית ומאזין בקשב רב) הוא ישמע רק אם יש זיוף בולט לאוזן. על כל פנים, דיונים בנושאי כוונון מפרנסים מוזיקולוגים וכתבי עת רבים...
כדי לענות לשאלותיו של אלון כאן: כל הכיוונונים אמורים לשמור על האוקטבה, אבל דווקא בפסנתר המודרני מקובל "למתוח" מעט את האוקטבה כלפי מעלה בצלילים הגבוהים, כדי לתת אפקט של ברק; אם לא עושים זאת עלולה להתקבל במוחנו האשלייה כאילו התווים הגבוהים ביותר נמוכים מדי.
כצ'מבליסט, אני מכוון את הכלי שלי במגוון כוונונים היסטוריים שאינם מושווים. כוונון מושווה, שהיה מוכר עוד ברנסאנס והוא למעשה תת-סוג של הכוונון המזוטוני (באנגלית meantone), לא מצלצל טוב בצ'מבלו ובעוגב, כיוון שהצלילים העיליים שלהם חזקים יותר וה"זיוף" ניכר בהם יותר, בעיקר הטרצות הגדולות, שבכוונון מושווה הן די מזויפות. בפסנתר מודרני זה עובד יותר טוב.
לא הוזכרו במאמר סוגים אחרים של הכוונון המזוטוני שהיו נפוצים ברנסאנס ובבארוק המוקדם, שכללו קווינטה אחת מזויפת מאוד (שכונתה "זאב", בגלל אפקט הפעימות שנוצר בין הצליל העילי השני של הצליל הנמוך והצליל העילי הראשון של הצליל הגבוה, ושנשמע כמו יבבות זאב), כך שרוב הטרצות הגדולות היו נקיות וזכות (אפקט מהמם למי שאוזנו התרגלה לכוונון המושוה עם הטרצות הגדולות-מדי שלו), אך ארבע טרצות גדולות היו מזויפות מדי ובלתי שמישות כטרצות (אך נפלאות בהקשר של קווארטה מוקטנת, שהיא דיסוננס!). התוצאה הייתה שהסולמות שיש בהם יותר משלושה דיאזים או במולים במפתח לא היו נגישים, וכתיבה אנהרמונית לא הייתה אפשרית, אך הסולמות האחרים היו צלולים ויפהפיים, ולאפקטים כרומטיים ו"משיכה" הרמונית הייתה עוצמה רבה יותר.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים