הומאז'? 43020
השיר מוצא חן בעיני, פרט לענין השאילה מאלתרמן. "גשומת עפעפיים" הוא פסוק אלתרמני מובהק ומזוהה, ולא ברור לי מה הצידוק של המשוררת בשאילתו. האם מדובר בהומאז' לאלתרמן? להומאז' טוב דרוש הקשר, ואני לא מוצא הקשר ראוי להומאז' בשיר שלפנינו. אילו עוד הסברים ניתן למצוא?

אשמח במיוחד לתגובת המשוררת. בטוחני שניתן לוודא שהשאלה תגיע אליה.
או-קונטרייר מון פטיט פורמאז'! 43025
ההומאז' כאן הוא לא רק לאלתרמן, אלא גם לאלתרמן. הרי מדובר, אחרי הכל, באיילת השחר; ההומאז' הוא לפולקלור הרלבנטי, אולי לאיזכור אגבי של "מה עושות האיילות" ללאה גולדברג, וללא ספק, הזכרון האיילתי הארץ-ישראלי (והטרומשחרי, כמובן) מעלה על שפתי כל (ובמיוחד לאור חידושו של מר סחרוף) איילת גשומת עפעפיים. למרות ששני-שליש מן הציבור שר זאת בהופעה ואינו מצליח לבנות בעיני רוחו את התמונה, הלכה ומעשה, של איילת וטל צונן על עפעפייה השחורים. עיינה לקח, כפי הנראה, אינה נמנית על חלק ארי זה של הציבור הישראלי, או הציבור השירי-ישראלי.
או-קונטרייר מון פטיט פורמאז'! 43027
לפני שאשיב לך, הייתי רוצה להבין אם ההחלטיות שבתשובתך נובעת מייצוג דעת המשוררת, או מהיבריס. מדובר בפרשנות אחת, אפשרית, וכאן דווקא מענינת אותי כוונתה המקורית של המשוררת, יותר מאפשרויות הפרשנות לכאן או לכאן.
היבריסיסטמטי 43161
אסף שלום,

אינני מייצג את המשוררת; לא מדובר בהיבריס. מדובר באופן הדיבור הלוקה שלי.

אני מנסה, ברצינות תהומית, לפתח את הדיון לכאן ולכאן, ולהציג את הדיעה הנוכחית שלי (שעלולה להשתנות או להסתר) ואופן הבאת הדברים שלי הוא לעתים נחרץ. הנחרצות תפקידה הוא להביא נמרצות הדברים ואת קצב המחשבות את תת-קצב הדיון, דווקא, ולא את ההחלטיות הגורפת שאינה גורם כלשהו בשיחתנו זו.

תומר
או-קונטרייר מון פטיט פורמאז'! 43029
אתה בטוח שאלתרמן כתב על "איילת גשומת עפעפיים"?
לפי זכרוני מדובר ב"צמרת גשומת עפעפיים" והאיילת היא רק עדה לליטוף, אבל אולי אני סתם עושה צחוק מעצמי.
אכן צמרת גשומת עפעפיים 43030
כנראה לשון פיגורטיבית ל''צמרות גשומות''. עפעפיים - עלים
כנראה אחד מביטוייה הנוספים של ה''דרך'' וה''טבע'' האלתרמניים.
או-קונטרייר מון פטיט פורמאז'! 43038
והנה התגובה עצמה... 43040
לאחר פקשוש טכני קל, אחד מני רבים אצלי-

השיר משאיר הרגשה לא נוחה של התאמצות להרשים. סביר להניח שכמעט כל הכותבים שבעולם רוצים להרשים, זה אנושי. אבל יש כאלה שהמאמץ לא מורגש אצלם (אני לפחות לא מרגישה בו).

לגבי מה שאור כתב- השאלה היא אם צריך לבדוק בציציות תיאור הטבע ולאוששו או להפריכו אל מול המציאות. אין לי תשובה לכך. אבל אם כבר התחלת- רק ירח מלא מאיר את פני השטח מספיק כדי לראות צבעים. ונדמה לי שירח מלא נעלם תמיד הרבה לפני השחר (כי הוא עולה במקביל לשקיעת השמש, וכ-‏50 דקות מאוחר יותר כל לילה אח"כ). אך זו באמת קטנוניות.

עדיין- שליטה לשונית מרשימה, ואם הכותבת רק בת 15 אז יש לנו פה הבטחה גדולה לעתיד.
שיר ומציאות 43074
(יכול להיות שהודעה זו מופיעה פעמיים בשל טעויות בהדבקה. עמכם הסליחה)

אכן שאלה סבוכה למדי. מהי מידת הדקדקנות שעלינו להפעיל בקוראנו שיר. אם תהא זו רבה מדי הרינו חונקים את השיר אך אם תהא רפה מדי הרינו מסתכנים באיבוד ממד חשוב שלו: היחס שבין המציאות המתוארת לעולם האמיתי.
קחי לדוגמא את השורה הזו מתוך "ירח" לאלתרמן:
"ובראותך כי דרך עוד צופה אל הלך/וירח על כידון הברוש".

השיר מתאר את הירח כמעין כדור קטן המושחל על צמרת הברוש המחודדת. תיאור זה כמובן אינו נאמן למציאות האמיתית: הירח אינו מעל הברוש אלא מליון קילומטר ממנו ואינו יכול להיות מושחל עליו כי הוא גדול ממנו פי מליון. כלומר תיאור זה אינו נאמן למציאות, הוא מעוות אותה.
עם זאת, התיאור הזה, למרות שאינו נאמן לצורה שהדברים קיימים, הוא נאמן לצורה שאנו תופסים אותם בחושינו: הריח אכן נראה לנו כמושחל על כידון הברוש כאשר נצפה בו מזווית מסויימת. תיאור כזה, הנאמן לחושים ולא לידיעה שלנו את העולם, מביא כידוע ליצירתה של הזרה, מחזיר לאבן את אבניותה וכן הלאה, הדברים ידועים.

בתיאור ב"ירח", העובדה שהתיאור סוטה מן הדרך שאנו רגילים לתפוס את המציאות מביא למשיכת תשומת הלב אליו וממלא תפקיד בתמטיקה של השיר, שאין זה המקום לעמוד עליה. אך מה שחשוב בדוגמא הזו הוא שדווקא הדקדוק, כלומר הבדיקה לעומק עד כמה התיאור נאמן למציאות, היא שמפעילה את האפקט של התיאור. אם היינו מתעלמים מן הסטייה של התיאור מן האופן שאנו קולטים את העולם, היינו מפספסים את אפקט ההזרה הגלום בו ואת ההשלכות הנובעות מכך.
חשוב לזכור, כי תיאור של עולם בשיר נמסר דרך עיניו של "צופה פנימי" שלמעשה משמש לנו כעיניים. מידת הנאמנות של הצופה הזה למציאות שהוא מתאר היא בעלת ערך רב בקביעת אופיו של הטקסט ולא ניתן להתעלם ממנה. היא תקבע אם אופיו אימפרסיבי או אקספרסיבי, ריאליסטי או סוריאליסטי וכן הלאה.

מאידך, בהחלט קיימת סכנה של חנק השיר. של דקדקנות מעצבנת שפשוט מסרסת את היוצר וגם ממנה צריך להיזהר. הייתי פעם עד לביקורת על משפט בסיפור שבה טען המבקר הקשיש והדקדקן שהמשפט "הכביש התנהל" אינו תקין כי כביש אינו מתנהל אלא עובר או חוצה. זו הגזמה.

הכי קל לומר שהשביל עובר איפה שהוא באמצע, אבל אף פעם לא ברור היכן האמצע הזה. אני מניח שאם ישנן חריגות חוזרות ובולטות שגם תורמות למשמעו השיר או מתארגנות בדרך אחרת בינן לבין עצמן אז ניתן לומר שזה הקוטב שכן צריך לשים לב לחריגות האלה. הקוטב השני יהיה חריגות בודדות ולא בולטות שאינו בונות משמעות או מתארגנות אחרת משאר החומרים בשיר.
בין לבין הכל פתוח.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים