בתשובה לדובי קננגיסר, 02/05/00 12:28
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ושוב, כמובן, מי שיש לו הורים עשירים - יוכל ללמוד 3 שנים רצופות ו"להתחמק" משירות, ומי שלא - היינו, השכבות החלשות - ימצא את עצמו "עם המעיים שפוכים על איזה סלע בדרום לבנון", אם להשתמש בביטוי הכה-מלבב שהשתרבב לדיון (העוד יותר מלבב אפילו). ואגב, תגובה כללית למאמר - אולי ועדת טל לא פותרת את בעיית הגיוס של חילונים ואי גיוס החרדים; מה שהיא כן מתחילה להתקדם אליו, הוא יכולת מסוימת של פרנסה בקרב המגזר החרדי. נראה לי שחלק מהזעם החילוני נובע מכך שהחרדים גם לא מתגייסים, וגם מקבלים מסים - שהחילונים משלמים אותם. האפשרות שחרדים יעבדו למחייתם נראית לי חיובית, דווקא. והערה אחרונה - אליך, דובי יקר, לגבי האפשרות שיקימו פה מדינת הלכה: הצורה שבה אתה אומר שזה ישחרר אותך סוף סוף לרדת מהמדינה המטופשת הזאת (להגדרתך) נשמעת לי יותר כמו מרירות ולא כמו תקווה. או שכוונתך לאמר משהו כמו "עוד לא אבדה תקוותנו (בת ? שנים) להיות עם חופשי בארצם של אי אילו עמים שלא ממש רוצים בנו ביניהם"? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
למה קיומם של הורים עשירים ישר מאפשר לאדם ללמוד שלוש שנים רצוף? אנשים עשירים לא נכשלים בלימודיהם לפעמים? הבעיה היא שועדת טל מאפשרת להם להמשיך לקבל את המיסים שלנו במשך לימודיהם, ואחרי זה אם יבוא להם, ואחרי שכבר פטרנו אותם מהשרות הצבאי, הם יוכלו גם לעבוד ולהרוויח את לחמם. עכשיו, אני הפסדתי 3 שנים מחיי. מה הם הפסידו? זו אולי קטנוניות, אבל אני רוצה שהם יפסידו משהו, או יותר טוב - שאני לא אפסיד שום דבר. ועדת טל הורידה מהם את כל המגבלות והשאירה אותנו, אם תסלחי לי, עם כל החרא. למה שאני אסכים לדבר כזה? ובאשר להערתך - יש לי אישיות בי-פולארית במקצת, ואני נוטה בין תקווה למרירות כל הזמן. לעיתים נדמה לי שנוכל להוציא מהמקום הזה מדינה מוצלחת, ואז, לרוב, התקווה הזו מתרסקת אל מול איוולת, אפאטיות, פנאטיות, טמטום או נאיביות של קבוצה זו או אחרת באוכלוסיה. אז לפעמים אני רוצה לקום וללכת, ולפעמים לא. אבל בעיקר אני מפחד שאני אאלץ לקום וללכת כשלא יהיה לי מקום פה יותר. בסופו של דבר - אני אוהב לחיות פה. אני אוהב את השפה העברית ואני אוהב חלקים נרחבים מהתרבות שיש לנו כאן. אני אוהב מוזיקה ישראלית ואני אוהב את האנשים שגרים כאן, ואין לי כוח להתחיל להכיר מדינה חדשה לגמרי ואנשים חדשים לגמרי ושפה אחרת ותרבות אחרת. לא רוצה. כאן, ויסלחו לי הדצים על הגניבה הספרותית, נולדתי, וכאן אני רוצה לחיות. יש לי קווים אדומים, נכון, ואני אלחם כדי שלא נעבור אותם, וגם אלחם כדי שנתרחק מהם עד כמה שאפשר, אבל המטרה שלי היא לחיות פה. כמו שצריך, עם שיוויון וכבוד וזכויות אדם. אני פטריוט דמיקולו, פטריוט על תנאי. זה לא אמור להוות איום על אף אחד, אבל זה מצער אותי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מודה ומתוודה, לא קראתי את המשך הדיון. אחר כך הבנתי שרבים הגיבו כמוני. וכל הכבוד לך על התגובות הבלתי נלאות לכל המגיבים.. ולעניננו: אולי לא כל מי שיש לו הורים עשירים יעמוד בנטל הלימודי, אבל מי שאין לו - צריך כשורים מיוחדים כדי לעמוד בו. גם אם "ימלצר מהצד", לשיטתך,עדיין לא יוכל לממן בכך 30,000 ש"ח לשכר לימוד + הוצאות נילוות.אם אתה לא רואה את הפער שנוצר כאן, כל שנותר לי הוא להגיד: קדימה. בוא ננסה. אני מאמינה שלאחר זמן מה תכתוב כאן מכתב על חוסר המחשבה שמאחורי השיטה. אולי הפתרון האמיתי הוא שישוו (אוטופית, כמובן - לעולם לא יהיה תקציב) את הלימוד באוניברסיטה ללימודי ישיבה, ולפחות בשנה הראשונה כל אחד יוכל לנסות את כשרונו (ולא את מזלו!) ולהצליח. במידה והראה כישורים - יוכל לקבל תנאים מקלים להמשך לימודיו, כמו פריסת תשלום דמי לימוד, הנחה, וכו'. מי שלא עמד בזה - שיתגייס! (כולל חרדים). ואני עדיין חושבת (ואתך הסליחה) שלא כל שיפור במצב המגזר החרדי משמעו אוטומטית הרעה במצב המגזר החילוני. חרדים שמתקיימים בכוחות עצמם - זה נשמע לי לא רע; ואל חשש, לא נראה לי שרבים מהם יהפכו עשירים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי יחליט אם תלמיד ישיבה מצליח בלימודיו? הרבנים??? חייבים לקבוע מכסה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שרירותית? | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |